הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב הונא ורב חסדא - כמי הלכה
יומא ל ע"א
דאיתמר, צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא, רב הונא אמר: מותר לקרות קריאת שמע, ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע
1.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יא:
היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא, והוא שלא יהיה ח סנדלו נוגע בה, היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר כמו טיפה רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה וקורא, היתה נטישת צואה על בשרו או * ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן ט מותר לקרות לפי שאין להן ריח רע, אבל אם היתה במקומה אף ע"פ שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע, וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות. +/השגת הראב"ד/ היתה צואה בגומא כו' עד נוגע בה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ"ל. /השגת הראב"ד/ היתה כנגדו כו' עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ"ל.+
בפשטות הרמב"ם פוסק כרב הונא בסוגייתנו.
2.
נעיין בכללי הפסיקה במחלוקות שבין רב הונא ורב חסדא:
3.
הגהות מיימוניות הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יא:
[ט] כרב הונא ודלא כרב חסדא דאמר אסור כן פסק ר"י אלפס
חדא דהוה רביה דרב חסדא
הסבר א: רב הונא היה רבו של רב חסדא. וכנראה כוונתו היא, שהכלל הוא שאין הלכה כתלמיד במקום רבו.
3.1
ונראה להדגיש שכלל זה מאד מתאים אם נאמר ששניהם נחלקו פנים אל פנים. ומתאים לומר כך בסוגייתנו בגלל שכך היא משמעות הביטוי "איתמר", שהמחלוקת היתה פנים אל פנים!
4.
המשך דבריו:
ועוד דקא מקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה אהא דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע ומדמקשינן מיניה ש"מ דהלכה הכי
הסבר ב: מהעובדה שהגמרא הקשתה מרב הונא על רב פפא משמע שהלכה כרב הונא.
4.1
הכלל שהוא מסתמך עליו נקרא הלכה כמי ש"סוגיה כוותיה", כלומר כאשר הדיון בגמרא מבוסס ומסתמך על שיטה מסויימת מוכח מכך, ש"עורך הגמרא" כך פוסק. ומהעבודה שהגמרא מקשה על רב פפא משיטת רב הונא מוכח ששיטתו מקובלת על עורך הגמרא. משמע מהנ"ל שגם אם אין הגמרא ממש מרחיבה בשיטתו של החכם [ואז מתאים הכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"] אלא "רק" מקשים ממנו על אמורא אחר גם זה "סוגיה כוותיה".
5.
כעיקרון יש לשאול האם שני ההסברים של ה"הגהות מיימוניות" חלוקים זה על זה. יתכן שההסבר השני סובר שאין הכרח שהלכה כרב הונא נגד רב חסדא.
6.
ראה ב"מתיבתא" בהערה טו, שיש שמסבירים שהקושיה בסוגייתנו על רב פפא היא לא רק מרב הונא אלא גם מרב חסדא. לפי זה לא מתקבל הסבר ב' לעיל.
7.
המשך דבריו:
ור"ח פסק כרב חסדא:
יתכן שהר"ח לא מקבל את הסברים א+ב לעיל.
8.
כסף משנה הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יא:
... ופסק הרי"ף כרב הונא דהוה רביה דרב חסדא ועוד מדמקשינן מיניה בפ' אמר להם הממונה [דף ל'.] אלמא הלכתא היא והרא"ש וה"ר יונה ז"ל גורסים גירסא אחרת דאילו בכה"ג לכ"ע אינו קורא ...
הוא לא מביא את שיטת רבנו חננאל שמובאת אצל ה"הגהות מיימוניות"
9.
לגבי הכלל שהובא לעיל בסעיף 3 שהלכה כרב נגד תלמידו [וממילא אין הלכה כתלמיד בפני רבו]:
בית יוסף אבן העזר סימן קעב:
ואף על גב דרבי יוסי ברבי יהודה מסתמא תלמידא דאבוה הוא וקיימא לן (רי"ף בבא בתרא טו., רא"ש עירובין פ"א סי' ד) דאין הלכה כתלמיד במקום הרב כבר כתבו דלא אמרינן הכי אלא מאביי ורבא ואילך אבל קודם לכן אפשר דהלכה כתלמיד במקום הרב:
לפי דבריו יוצא שניתן לפסוק כרב חסדא נגד רב הונא למרות שרב חסדא היה תלמידו של רב הונא מפני ששניהם חיו לפני תקופת אביי ורבא [ואולי זו שיטת ר"ח בסוגייתנו].
10.
לפי מי שסובר [כאמור לעיל] שכן פוסקים הלכה כתלמיד במקום רבו אולי בגלל הכלל ש"הלכה כבתראי",
10.1
או שההסבר הוא, שכן אומרים שהלכה כתלמיד כשיש סברא לפסוק כמותו והסברא לא מתבטלת מחמת כך שהוא תלמיד!
10.1.1
ויתכן אף להרחיב ולומר, שהכלל של הלכה כמי ש"מסתבר טעמיה" הוא הכלל הראשוני בכללי הפסיקה, שהרי בש"ס מובא כמה פעמים שפוסקים כיחיד נגד רבים [כשהכלל הבסיסי ביותר הוא "יחיד ורבים הלכה כרבים"] כאשר "מסתבר טעמיה של היחיד.
