הראש והרגל
יומא כה ע"א - כו ע"ב
"ומי מעלה אברים לכבש – הראש והרגל...".
כל כהן היה מעלה שני אברים – כל אבר ביד אחרת.
וצריך ביאור, למה לא היו נותנים לכל כהן אבר אחד בלבד? הרי רבים היו הכהנים החפצים לזכות במצוה!
ואמנם אינו דרך כבוד שיהא עבד משמש את רבו בהיות ידו האחת בטלה, אם רק היתה בידו אפשרות לעשות בה מלאכה נוספת, וכלשון רש"י בדף כו ע"א: "לאו אורח ארעא - למיתחזי כמאן דטריח ליה מילתא", וגם החולקים שם על רבי אליעזר בן יעקב וסוברים שברב עם הדרת מלך עדיף על אורח ארעא ולכן העלאת האברים למזבח לא נעשית כולה באותו כהן, יודו הם שעבודה ביד אחת ניכרת גנותה יותר. מכל מקום עדין לא מבואר בזה למה לדעות כל התנאים בראש האברים עולים למזבח הראש והרגל דוקא. וגם בטעמי הסדרים שנאמרו: דרך הילוכו, דרך הפשטו, דרך ניתוחו, דרך עילויו – ברבים מהם אינו ברור הכיצד ראשונים בהם הראש והרגל דוקא.
וכן גבי כהן גדול שנינו בדף יד ע"א: "כל שבעת הימים... ומקריב את הראש ואת הרגל", ולמה לא יוכל לבכר אברים אחרים להעלותם?
אלא שמעלתו המיוחדת של קרבן התמיד היא להיותו הֶרְגֵּל של עבודה קבועה דבר יום ביומו – תמידים כהלכתם. אלא שלא כל הֶרְגֵּל יש בו מעלה. יש הֶרְגֵּל ללא שום כוונת מצוה – מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר (ישעיהו לב, כ). חשיבות ההרגל היא רק כאשר מתקיים בו – חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט, נט), כאשר הָרֶגֶל הולכת אחר הראש – סוף מעשה במחשבה תחילה. משום כך בקרבן התמיד, ובעקבותיו גם בשאר הקרבנות, עולים למזבח קודם כל הראש ויחד עמו הרגל. רק בשילובם יחד קרבן התמיד שלם.
