וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב
יומא יט ע"ב
"מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב: אמר רבי זכריה בן קפוטל. ומחוי ליה רב בידיה: קבוטל. - ונימא ליה מימר? - קריאת שמע הוה קרי. - וכי האי גוונא מי שרי? והא אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו. ותניא, רבי אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו, ומראה באצבעו - עליו הכתוב אומר: (ישעיהו מג, כב) וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב! - לא קשיא: הא - בפרק ראשון, הא - בפרק שני".
פירש רש"י: "בפרק ראשון - צריך בו כוונה שנאמר בו (דברים פרק ו) - והיו הדברים האלה על לבבך".
וצריך ביאור, היא גופא – למה לא כתבה התורה "והיו הדברים האלה על לבבך" גם בפרק שני?
ועוד קשה, ומה בכך שמפורשת חובת כוונה בפרק ראשון בלבד, הלא פשיטא שחובה לכתחילה לכוין גם בפרק שני. ולמה לא יהא גם הקוראו בלא כוונה שלימה בכלל: וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב? הלא גם הוא בכלל: (ישעיהו כט, יג) כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי! ואף שרב שהפסיק לצורך מצוה הפסיק, הלא קי"ל שהעוסק במצוה פטור מן המצוה!
ועוד צריך ביאור היכן מרומז בכתוב שדוקא עליו נאמר: וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב?
אלא שאמרו במשנה במסכת ברכות דף יג ע"א: "אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע - כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות".
כלומר שכל עניין פרשת שמע הוא קבלת עול מלכות שמים. משום כך אם בשעת קריאתו אינו מכוין לקבל עליו את מלכות הבורא, לא עשה ולא כלום. ונלמד הדבר מהפסוק כולו – גם מסופו: (ישעיהו מג, כב) וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל, שאף שאמנם יָגֵעַ הוא במצוה, מכל מקום אינו קורא בלבו אל ה'.
אולם פרשה שניה עניינה קבלת עול מצוות. וכיון שעושה מצוה – שקורא בפיו קריאת שמע, כבר נעשתה חובתו זו. ואף שעדין רצוי ריכוז מלא – אם נזדמנה לו מצוה לאפרושי מטעותא, עדיפה היא, ודוחה את ההידור.
