טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

השום והשחלים, וחלגלוגות – שום הגינה

"דתנו רבנן: חמשה דברים מביאים את האדם לידי טומאה, ואלו הן: השום והשחלים, וחלגלוגות, והביצים, והגרגיר. ויצא אחד אל השדה ללקט ארת, תנא משמיה דרבי מאיר: זה גרגיר. אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן אורות? שמאירות את העינים. אמר רב הונא: המוצא גרגיר אם יכול לאכלו אוכלו, ואם לאו מעבירו על גבי עיניו. אמר רב פפא: בגרגירא מצרנאה" (יומא, יח ע"א).

פירוש: "דְּתָּנוּ רַבָּנָן [ששנו חכמים]: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְבִיאִים אֶת הָאָדָם לִידֵי טוּמְאָה בקרי, וְאֵלּוּ הֶן: הַשּׁוּם וְהַשַּׁחֲלַיִם וַחֲלַגְלוֹגוֹת וְהַבֵּיצִים וְהַגַּרְגִּיר. כיון שהוזכר הגרגיר מביאים את הכתוב: "וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט ארת" תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ [שנה החכם משמו] של ר' מֵאִיר: "אורות" אלה זֶה הצמח הקרוי "גַּרְגִּיר". אָמַר ר' יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן "אוֹרוֹת" לפי שֶׁמְּאִירוֹת אֶת הָעֵינַיִם שמועילות לבריאות העין. אָמַר רַב הוּנָא: הַמּוֹצֵא גַּרְגִּיר, אִם יָכוֹל לְאָכְלוֹ אוֹכְלוֹ, וְאִם לָאו שאינו יכול לאכלו, לפחות מַעֲבִירוֹ עַל גַּבֵּי עֵינָיו ואף זה מועיל לו. אָמַר רַב פַּפָּא: דברים אלה אמורים דווקא בְּגַרְגִּירָא מִצְרָנָאָה [בגרגיר הגדל על המיצר] הגבול שבין השדות, שמקום זה פנוי מזרעים אחרים ולכך גדל הוא שם ברוב כוח, ומשובח ביותר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: שום הגינה   שם באנגלית: Garlic   שם מדעי: Allium sativum

שם נרדף במקורות: תומא   שמות בשפות אחרות: ערבית - תום


נושא מרכזי: מעמדו של השום כצמח בעל ערך רפואי

לריכוז המאמרים שנכתבו על שום הגינה הקש/י כאן.

הברייתא המובאת בסוגייתנו מציינת את השום כ"מרבה טומאה". השפעתו הרפואית של השום בתחום זה מפורשת בגמרא בבבא קמא (פב ע"א): "ת"ר, חמשה דברים נאמרו בשום: משביע, ומשחין, ומצהיל פנים, ומרבה הזרע, והורג כנים שבבני מעיים". בגלל השפעת השום על כמות הזרע עזרא תיקן לאכול שום בערב שבת משום מצוות עונה: "עשרה תקנות תיקן עזרא: שקורין במנחה בשבת, וקורין בשני ובחמישי ... ואוכלין שום בערב שבת וכו'" (שם). "ושיהו אוכלין שום בע"ש - משום עונה וכו'". כנראה מסיבה זו הפך השום להיות מאכל מובהק ליהודים, עד שבמשנה (נדרים, פ"ג מ"י) נאמר שהאומר "אוכלי שום" הרי שכוונתו ליהודים.

השפעתו של השום כמעורר תשוקה מקובלת בתרבויות רבות ומהווה חלק מהפולקלור כבר מאות ואף אלפי שנים אלא שהתפתחות המדע המודרני מאפשרת להעניק ביסוס ניסויי לתופעה. מחקרים רבים מוכיחים שאכן יש לשום השפעות aphrodisiac בין השאר בגלל השפעתו החיובית על מחזור הדם. בנוסף לכך מעורר השום את ייצור האנזים nitric oxide synthase התופס מקום חשוב במנגנון הרבייה הזכרי.
  

שום שעיר – מין קרוב בעל פרחים דומים לשום הגינה

שום הגינה הוא מין בסוג שום הנמנה על משפחת השושניים. סוג זה הוא הגדול מבין הסוגים השייכים למשפחה הגדלים באופן טבעי בארץ . הסוג מונה 42 מינים ואילו הסוג השני בגודלו, הזמזומית, מונה רק 12 מינים. קרוב משפחה מוכר של השום הוא בצל הגינה השייך גם הוא לסוג שום. החלק העיקרי הנאכל בשום הוא איבר האגירה התת-קרקעי הנקרא בצל (בצל איננו רק שם של ירק אלא גם שמו של סוג איבר אגירה בדומה לפקעת). השום ובצל הגינה שונים בכמה פרטים. בניגוד לבצל בעל העלים החלולים  (לכן הוא גם נקרא בצל נבוב) הרי שלשום יש עלים שטוחים. הבצל של "בצל הגינה" מורכב מגלדים העוטפים זה את זה ואילו בצל השום, בגמר ההתפתחות, מורכב מבצלצולי-ריבוי רבים (שיני השום) הנוצרים בחיקי הגלדים. בצלצולים אלה הולכים וגדלים במשך חיי הצמח תוך כדי התרוקנות הגלדים שבחיקם הם נוצרים ולכן בבצל הבוגר של השום אנו רואים רק את בצלצולי-הריבוי (שיני השום) העטופים קליפות קרומיות שרידי הגלדים שהתרוקנו. כל בצלצול נושא בראשו ניצן ומסוגל להתפתח לצמח העומד ברשות עצמו.

שני צמחים אלו השום והבצל מוזכרים במקרא רק פעם אחת כמאכלים שבני ישראל רוצים לשוב עבורם למצרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החצר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר, י"א ה'). השום היה צמח חקלאות עתיק באזורנו וניתן ללמוד זאת מכך שבלשונות השמיות שמותיו דומים. השום משמש מאז ועד ימינו כצמח למאכל ותיבול ובעל ערך רפואי חשוב.

השום מכיל תרכובת אורגנית בשם אליצין (Allicin) המקנה לשום את טעמו וריחו האופייניים. האליצין פועל כנוגד חמצון יעיל ביותר ומכאן גם חלק גדול מחשיבותו הרפואית. התברר שלא האליצין עצמו הוא נוגד החימצון אלא חומצה סולפנית שהיא תוצר פירוק שלו המגיבה עם הרדיקלים החופשיים העלולים להוות סכנה לתאי הגוף. מסתבר אם כן שיתרונתיו של השום וחסרונותיו כמדיף ריח חזק ולא נעים תלויים באותו חומר, האליצין. על חלקו של השום כמדיף ריח רע אנו לומדים בגמרא: "כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא. עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו לא תהא כזאת בישראל" (סנהדרין, יא ע"א). בסוגיה נוספת: "בעו מיניה מרב חסדא: מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך? אמר להו: מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?" (ברכות, נ"א ע"א). מפרש רש"י: "יחזור ויאכל שום אחר - כדי שיסריח יותר, כלומר יוסיף על סרחונו ויעשה ברכה לבטלה".

הקשר בין ריחו החזק של השום ואכילתו איננו מקרי ואדם הנושא בכליו שום לא מהווה מטרד. האליצין איננו קיים בשום לפני כתישתו. רק לאחר כתישה או אכילה מתקיימת ריאקציה כימית שבסופה נוצר האליצין. התאים השלמים של השום מכילים נגזרת חסרת ריח של חומצת אמינו המכילה גופרית, הידועה בשם alliin. כאשר התאים מרוסקים, alliin בא במגע עם האנזים alliinase הנמצא בתאים שכנים והוא הופך לאליצין.

לאליצין יש השפעה אנטיבקטריאלית והוא מומלץ גם היום כתרופה ביתית כנגד דלקת גרון. דוד מירלמן ומאיר וילצ'ק ממכון ויצמן גילו כי האליצין מנטרל שני אנזימים: ציסטאין פרוטאינז ואלכוהול דהידרוגנז. אנזימים אלה חיוניים לתהליכי חיים של חיידקים, לפטריות, ולנגיפים, כולל אלו הגורמים למחלות בגוף האדם, ונטרולם יכול למנוע או לעכב התפתחות של מחלות, דלקות וזיהומים. הגילויים האלה עשויים להביא לשימוש באליצין כתרופה נגד חיידקים שהתפתחה בהם עמידות לסוגי אנטיביוטיקה שונים.

רבותינו הכירו את השום כתרופה לדלקת בשיניים. "לככא, אמר רבה בר רב הונא: ליתי תומא יחידאה, ונימרסיה במישחא ומילחא, ונתביה אטופראי דאליונא דההוא גיסא דכייב ליה, ונהדר ליה גדנפא דלישא וניזדהר לבישריה, דקשי לחיורא" (גיטין, ס"ט ע"א). על פי פירוש רש"י לקטע זה התרופה למחלת שיניים "פנימיים" הוא ראש שום בעל צלע אחת. יש לשחקו ולמרוח אותו אך ורק בעזרת צפורן הבוהן על מנת שלא יגע בבשר האדם. על פי הגמרא השום הנוגע בבשר עלול לגרום לצרעת. מעניין שגם היום מזהירים לא לחשוף את העור לשום בריכוז גבוה משום שהוא עלול לגרום לגירויים בעור ובעיניים עד כדי כוויות חמורות על פני העור.

"אמר רב הונא: כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בה. למימרא דירק מעליא? והתניא: שלשה מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן: פת קיבר ושכר חדש וירק. לא קשיא: הא בתומי וכרתי הא בשאר ירקי, כדתניא שום ירק כרישין חצי ירק" (עירובין, נ"ה ע"ב). רש"י: תומי וכרתי - לא מעלו, כך שמעתי, ונראה בעיני תומי וכרתי מעלי, והכי תניא (בבא קמא ע"ב ע"א) חמשה דברים נאמרו בשום משביע, משחין, ומצהיל הפנים, ומרבה את הזרע והורג כינה שבמעים, וכרישין נמי תניא בברכות (מד, ב) דיפין לבני מעים". שום ירק - אני שמעתי לגנאי, ואני אומר לשבח". מעניין לראות את הפער בין עמדתו האישית של רש"י ביחס לשום ובין מה ששמע מאחרים. ייתכן ופער זה מבטא את ההבדל בין יחסם של אומות העולם לשום ובין יחסם של ישראל. הקיסר מרקוס אורליוס גינה את היהודים על ריח השום הנודף מהם ואילו בספרות חז"ל מיוחסות לשום תכונות חיוביות רבות. השום נחשב למאכל יהודים (ולפי גירסת הגמרא שבידינו גם הכותים): "משנה: הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים" (נדרים, ל"א ע"א). מפרש רש"י: מאוכלי השום - בלילי שבת: אסור בישראל - דישראל רגילין לאכול שום (ב"ק פב.) מפני עונה שמקיימין מערב שבת לערב שבת ומרבה להם הזרע כדאמר אשר פריו יתן בעתו אלו תלמידי חכמים המשמשין מטותיהן מערב שבת לערב שבת (כתובות, סב ע"א).
 

רשימת מקורות:

יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 172).
ביאליק אהב אותו. המכון חדשות מדע בשפה ידידותית גליון 57 2009

לעיון נוסף:

שום משולש ושום שעיר באתר צמח השדה

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.