הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרבי מחברו; "קשיא"
יומא יח ע"א
רבא אמר: כולה רבי היא, וסבר לה כרבי יהודה. ואלא מאי ארבע? הא חמש בעי למשקל! לא קשיא; הא - דאיכא משמר המתעכב, הא דליכא משמר המתעכב. אי איכא משמר המתעכב - משמנה בעי למפלג ושקיל ארבע. אי ליכא משמר המתעכב מעשר בעי למפלג ושקיל חמש.
אי הכי מאי רבי אומר לעולם חמש? - קשיא.
1.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה יד:
כהן גדול לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ואין כהן גדול נוטל פרס שאין זה כבודו.
2.
לחם משנה הלכות תמידין ומוספין פרק ד הלכה יד:
[יד] ואין כ"ג נוטל פרס לפי שאין זה כבודו. שם בפ"ק דיומא דף י"ז ב) אוקי אביי ברייתא רישא ומציעתא כרבנן ומודו רבנן בפרוסה דלאו אורח ארעא למיתבה לכ"ג
ורבא אוקי כולה כרבי וכדכתיבנא לעיל.
וקשה אי רבינו ז"ל פסק כרבא א"כ מנא ליה דאין כ"ג נוטל פרס הא אין זה אלא לפי אוקימתא של אביי לא לפי אוקימתא של רבא.
ועוד אי פסק כרבא היה לו לחלק בין היכא דאיכא משמר המתעכב להיכא דליכא כיון דכולה ברייתא רבי וליכא מאן דפליג עליה ואף על גב דאיהו סבר כר"י ובהא לית הלכתא כוותיה מ"מ במאי דחלק בין משמר המתעכב להיכא דליכא משמר המתעכב בהא לא איפליגו עליה,
ואי פסק כאביי אם כן כיון דרבנן איפליגו על רבי למה פסק כרבי היה לו לפסוק כרבנן דלעולם נוטל חדא בציר מפלגא
ועוד דכאוקימתא דרבא יש לו לפסוק דקי"ל בכולה גמרא דהלכתא כרבא לגבי אביי.
וי"ל דפסק כאביי משום דשם הקשו לרבא אי הכי מאי רבי אומר לעולם חמש ואסיק בקשיא וכיון דאסיק בקשיא לכך פסק כאביי,
והא דפסק כרבי ולא כרבנן משום דבפרק מי שמת גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנתה מחצה והביא ראיה מדברי רבי דאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו
וכיון דרבי יוסי הביא ראיה מדבריו משמע דהלכתא הכי:
3.
יש מחלוקת בסוגייתנו בין אביי ורבא כיצד להסביר את הברייתא ואת המחלוקת בין תנא קמא ו"רבי".
4.
הכלל הוא שהלכה כרבא נגד אביי [מלבד בסוגיות של יע"ל קג"ם], ולכן יש לפסוק כרבא שכל הברייתא היא כשיטת "רבי", ומקשה ה"לחם משנה" מדוע הרמב"ם מסביר את שיטת רבי כפי ההסבר של אביי!
5.
ועל כך הוא עונה: הגמרא נשארה ב"קשיא" על הסברו של רבא, ולכן הרמב"ם פוסק כאביי. ועדיין יש לברר האם בגלל ה"קשיא" הרמב"ם עצמו מכריע כאביי [ובניגוד לכלל של "אביי ורבא - הלכה כרבא"] או שמכך שהגמרא קבעה "קשיא" הרי ש"עורך הגמרא" הוא זה שנראה כפוסק כאביי.
6.
תוספת הסבר לגבי הביטוי "קשיא". ראה ב"שוטנשטיין" וב"מתיבתא" שמסבירים שבדרך כלל בש"ס הביטוי "קשיא" [לעומת הביטוי "תיובתא"] מוכיח שהקושיה לא לגמרי חזקה עד כדי דחיית הדין המוקשה, וראה שם כיצד ניתן ליישב את ה"קשיא" בסוגייתנו [ובכלל, כבר עסקו האחרונים ביישוב כל "קשיא" שמוזכר בש"ס].
7.
ונראה לומר: משמעות הביטוי "קשיא" הוא - כבסוגייתנו - שמכיוון שיש קושי על שיטה אחת [הסבר של רבא] הרי שלמרות שניתן ליישב את הקושיה, בכל זאת כוונת הסיומת "קשיא" ללמדנו שניתן לפסוק כדעה השניה [ההסבר של אביי] למרות שלא מתאים לכלל הכללי יותר [שהלכה כרבא נגד אביי - בסוגייתנו].
8.
ומכיוון שלפי אביי יש מחלוקת בברייתא בין "רבנן" ו"רבי" הרי יוצא, שהרמב"ם מכריע כ"רבי", ומדוע?
9.
ויש להסביר: הכלל הוא ש"הלכה כרבי מחברו", כלומר, במחלוקת בין רבי יהודה הנשיא לתנא יחיד אחר - הלכה כ"רבי". [זאת שאלה בפני עצמה מי קבע את הכלל הזה] אולם אין הלכה כרבי מחבריו, כלומר כאשר רבים חולקים על "רבי" הרי שאין הלכה כרבי.
9.1
השאלה היא מה הגדר של "תנא קמא". מלשון סוגייתנו משמע ש"תנא קמא" הוא רבנן, כנראה שהגמרא יודעת ש"תנא קמא" מבטא למעשה את דעתם של כמה תנאים [ויתכן שתמיד כך כשהגמרא מכנה את "תנא קמא" בכינוי "רבנן" או "חכמים"]. אם אמנם בסוגייתנו תנא קמא נחשב כרבים מדוע בכל זאת הרמב"ם פוסק כ"רבי"?
9.2
על כך עונה ה"לחם משנה":
והא דפסק כרבי ולא כרבנן משום דבפרק מי שמת גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנתה מחצה והביא ראיה מדברי רבי דאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו
וכיון דרבי יוסי הביא ראיה מדבריו משמע דהלכתא הכי:
כלומר, ההכרעה כ"רבי" היא בגלל סוגיה במסכת בבא בתרא, שבה האמורא רב יוסף "משתמש" עם דברי "רבי" בסוגייתנו:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמג עמוד א
ההוא דאמר לה לדביתהו: נכסיי ליך ולבניך, אמר רב יוסף: קנתה מחצה.
ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דתניא, רבי אומר; +ויקרא כ"ד+ והיתה לאהרן ולבניו - מחצה לאהרן מחצה לבניו. אמר ליה אביי: בשלמא התם - אהרן בר חלוקה הוא, להכי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא, אשה לאו בת ירושה היא..."
מתאים לכלל שהלכה כמי ש"סוגיה כוותיה".
