הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

רישא מציעתא וסיפא

יומא יז ע"ב

תנו רבנן: כיצד מקריב חלק בראש? אומר: עולה זו אני מקריב, מנחה זו אני מקריב. כיצד נוטל חלק בראש? אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל. ונוטל חלה משתי חלות, ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים.
רבי אומר: לעולם חמש, שנאמר +ויקרא כד+ והיתה לאהרן ולבניו - מחצה לאהרן ומחצה לבניו.
הא גופה קשיא; אמרת: נוטל חלה אחת משתי חלות. מני - רבי היא, דאמר פלגא שקיל.
אימא מציעתא: ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים - אתאן לרבנן, דאמרי לא שקיל פלגא.
אימא סיפא, רבי אומר: לעולם חמש.
רישא וסיפא - רבי, ומציעתא רבנן? -
אמר אביי: רישא ומציעתא רבנן. ומודו רבנן בפרוסה, דלאו אורח ארעא למיתבה לכהן גדול.

1.
לכאורה הברייתא כתובה באופן רגיל ושכיח, מובאת בה מחלוקת בין תנא קמא ל"רבי". "רבי" חולק רק במקרה האחרון של נטילת לחמים מ"לחם בפנים".

2.
הגמרא מניחה שאחד הדינים בברייתא - לגבי החלות - מתאים דווקא לשיטת "רבי" ולא לשיטת "תנא קמא" לגבי לחם הפנים. כלומר מהגמרא יוצא שהמחלוקת הבסיסית בין תנא קמא ל"רבי" היא במקרה האחרון בברייתא.

3.
לאור הנחת הגמרא יוצא אפוא שהרישא [אותו מקרה של חלות] והסיפא היא דעת "רבי" ואילו המציעתא [דהיינו הרישא של לחם הפנים] היא דעת "תנא קמא" ["רבנן"].

הערות:

4.
"תנא קמא" מוגדר כאן כ"רבנן" ["תנא קמא"="רבנן"]. אולי כי הגמרא רוצה ללמדנו שהלכה תהיה כתנא קמא כי יש לו מעמד של "רבים" [="רבנן"] למרות שהכלל הוא שהלכה כרבי מחברו הרי שכלל זה לא תקף כאשר רבי חולק על רבים [ראה המשך הדיון בדף הבא].

5.
אם מחלוקת "תנא קמא" ו"רבי" היא רק במקרה האחרון [של לחם הפנים] מדוע המשנה לא שינתה את סדר הדברים והיתה צריכה לכתוב את כל דברי רבי יחדיו ולכתוב את דברי ה"תנא קמא" רק במה שחולק על "רבי".

6.
אולי זאת הכוונה בקושיית הגמרא! ואביי באמת מתרץ שגם הרישא היא כדעת רבנן ולא כדעת "רבי". [המשך בדף הבא - דעת רבא].

7.
ובכל זאת נראה להעיר:
לכאורה ניתן לתרץ את קושיית הגמרא שאמנם כך הוא כפי שהגמרא יישבה כך לעיל ביומא דף טו. אלא שיש לומר שיש הבדל, שהרי במשנתנו אין כלל מחלוקת על הדינים שמוזכרים ברישא ממש, ולכן נראה לומר, שכוונת קושיית הגמרא היא שהיה צורך לומר במפורש שהמקרה האחרון ברישא הוא דעת "רבי" ולא לכלול אותו יחד עם שאר המקרים ברישא שעליהם אין כלל מחלוקת. אם המקרה האחרון ברישא היה כ"רבנן" הרי שמכיוון שהם רבים [או רק כ"תנא קמא"] הרי שניתן לכלול בדעה כזאת גם מקרים שמוסכמים על כולם.