מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
קטיף לולב וסכך שלא ע"י הבעלים
אדם הנוטל עמו מגל, חבל וסל, ומכריז שהוא הולך לגדור או לגזור (=לקצוץ) את דקלו של חברו, בטענה שחברו מכר לו את הדקל או את פירותיו, הוא נאמן ומניחים לו לעשות זאת, על אף שהוא לא הביא ראיה לדבריו, כל עוד לא ידוע שבעל הדקל מוחה בו. הנימוק הוא: חזקה על אדם שהוא לא יגדור תמרים ולא יקצוץ דקלים שאינם שלו. אם בעל הדקל מערער לאחר שקצץ, אין מוצאים מהגודר את הענפים והתמרים שהוא כבר גדר והרי הם בחזקתו, אך אין מאפשרים לקצוף ענפים או לגדור תמרים חדשים עד שהענין יתברר. כוחה של החזקה: "לא חציף איניש למגדר פירי\ דקלא דלאו דיליה" היא כל עוד הבעלים לא מערער, מאחר וחזקה זו היא איננה הוכחה גמורה לצדקתו, אלא שהיא מאפשרת לו להחזיק במה שתפס, אך לא להוציא ממון חדש (יד רמה כאן, אות סט). דבר גדירת התמרים או הענפים צריך להיות ידוע ומפורסם. אין חובה להכריז, אך צריך שהענין יגיע לידיעת הבעלים, אלא אם כן ברור שמדובר בגנב (בבא בתרא לג ע"ב תוס' ד"ה לא).
במה שהוא כבר קטף או קצץ יוכל אף להשתמש למצווה, אם למשל קצץ ענפי דקל לסכך או ללולב. אך כאמור אם מדובר באדם שגונב, או שקוטף ללא רשות מהבעלים, אזי לולב הגזול פסול, וכן סכך גזול פוסל את הסוכה.
הרב מנחם המאירי כותב שהחזקה הזו משתנית בהתאם לתקופה ולדור: "יראה לי שכל שאדם רואה שרבו הרמאין כגון דורות הללו אף בפרסום ואף לפירות של זמן מועט, יברר אכילתו שאף המוכר אינו מעיז פניו לומר לא מכרתי ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בית הבחירה שם). מומלץ לכל הרוכש לבדוק ולברר מהיכן נקטפו הסכך וארבעה מינים. יש כיום אנשים שמעיזים פניהם וגונבים מרכוש פרטי ומרכוש ציבורי. הטוב ביותר הוא לקנות ארבעה מינים שיש השגחה על מקורם, מי בעליהם, מעבר לכל השאלות הקשורות לטיבם והידורם.
