הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תנאי היא"; "תני רב... קמיה דרב..."
יומא יא ע"א-ע"ב
תני רב כהנא קמיה דרב יהודה: בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות - פטורין מן המזוזה, מפני שהנשים נאותות בהן. ומאי נאותות - רוחצות. - אמר ליה רב יהודה: טעמא - דרוחצות, הא סתמא - חייבין? והתניא: רפת בקר פטורה מן המזוזה! אלא, מאי נאותות - מתקשטות. והכי קתני: אף על פי שהנשים מתקשטות בהן - פטורין. -
אמר ליה רב כהנא: ושהנשים מתקשטות בהן פטורין?
והתניא: רפת בקר פטורה מן המזוזה, ושהנשים מתקשטות בה - חייבת במזוזה! אלא מאי אית לך למימר - מתקשטות תנאי היא,
לדידי נמי סתמא תנאי היא.
דתניא: ביתך - ביתך המיוחד לך, פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות, שפטורין מן המזוזה, ויש מחייבין.
באמת אמרו: בית הכסא, ובית הבורסקי, ובית המרחץ, ובית הטבילה, ושהנשים נאותות בהן - פטורין מן המזוזה.
רב כהנא מתרץ לטעמיה, ורב יהודה מתרץ לטעמיה.
רב כהנא מתרץ לטעמיה: ביתך - ביתך המיוחד לך, פרט לבית התבן, ולבית הבקר, ולבית העצים, ולבית האוצרות, שפטורים מן המזוזה בסתם. ויש שמחייבים בסתם. באמת אמרו: בית הכסא, ובית הבורסקי, ובית המרחץ, ובית הטבילה, ושהנשים נאותות בהן, ומאי נאותות - רוחצות, פטורין מן המזוזה. אי הכי היינו מרחץ! - אשמעינן מרחץ דרבים, ואשמעינן מרחץ דיחיד. דסלקא דעתך אמינא: מרחץ דרבים דנפיש זוהמיה, אבל מרחץ דיחיד, דלא נפיש זוהמיה - אימא ליחייב במזוזה, קא משמע לן.
ורב יהודה מתרץ לטעמיה; הכי קתני: ביתך - ביתך המיוחד לך, פרט לבית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות, שפטורין מן המזוזה אפילו מתקשטות. ויש מחייבין במתקשטות. אבל סתם - דברי הכל פטור. באמת אמרו: בית הכסא, ובית הבורסקי ובית המרחץ, ובית הטבילה, אף על פי שהנשים מתקשטות בהן - פטורין מן המזוזה, משום דנפיש זוהמיה. ולרב יהודה סתמא דברי הכל פטור? והתניא: בשעריך - אחד שערי בתים, ואחד שערי חצירות, ואחד שערי מדינות, ואחד שערי עיירות, ורפת, ולולין, ומתבן, ואוצרות יין, ואוצרות שמן - חייבין במזוזה. יכול שאני מרבה אף -
בית שער אכסדרה ומרפסת - תלמוד לומר בית, מה בית מיוחד לדירה - יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה. יכול שאני מרבה אף בית הכסא, ובית הבורסקי, ובית המרחץ, ובית הטבילה - תלמוד לומר, בית, מה בית העשוי לכבוד - אף כל העשוי לכבוד, יצאו אלו שאין עשויין לכבוד. יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות, תלמוד לומר בית, מה בית שהוא חול - אף כל שהוא חול, יצאו אלו שהן קודש! תיובתא.
1.
הגמרא מגיעה למסקנה של "תיובתא" על ההסבר של רב יהודה, ומחלוקת התנאים היא לפי הסברו של רב כהנא - בסתם רפת בקר.
2.
הגמרא מביאה כמה ברייתות לשני צדדי המחלוקת. אחרי שהביאה ברייתות שונות לכל הסבר היא מביאה "תנאי היא", ברייתא אחת שגם בה יש שתי דעות שחולקות בנושא זה.
3.
שואלים הפרשנים הרי כבר למדנו שתי ברייתות שחולקות זו על זו ויוצא שיש כבר מחלוקת תנאים ["תנאי היא"] ומה מוסיפה ברייתא נוספת. ראה "מתיבתא", הערה לא שמביא הסבר נקודתי בסוגייתנו על פי תוכנן של הברייתות.
4.
ונראה לומר בפשטות ובאופן עקרוני-כללי: אם יש שתי ברייתות כשכל אחת נחשבת כ"סתם" [שאין בה מחלוקת ולא מוזכר בה שם חכם] הרי שצירוף שתי הברייתות לא תמיד נחשבות כ"תנאי" [כי אולי שתי הברייתות הם לא מבית מדרש אחד ויתכן שלא הכירו האחת את השניה - כמו שקיים לפעמים לגבי אמוראים, ואין כל אחת מהברייתות חולקת באופן ישיר-חזיתי על חברתה], לעומת ברייתא אחת שבה מובאות שתי דעות תנאים.
4.1
בברייתא שבה מובאות שתי הדעות מובא הביטוי "ויש מחייבין" - מופע יחידאי בש"ס [בברייתות], לא מוזכר שם של חכם ואף לא הביטוי "חכמים". ואולי יש לומר שבעל ברייתא זאת חיבר בין שתי ברייתות נפרדות לברייתא אחת ולכן נקט בלשון מיוחדת זו.
5.
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה ז:
בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן, לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם,
בית שער אכסדרה ומרפסת והגינה והדיר פטורין מן המזוזה מפני שאינם עשויין לדירה, אם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו חייבין במזוזה. +/השגת הראב"ד/ מפני שאינן עשויין לדירה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ תמיה אני על שער הגינה שפטר שאם יש בו בית הרי הוא חייב ואם אין שם בית הרי הוא פטור מה צורך לומר והלא אף בית שאינו מקורה אמר שהוא פטור, ואולי אף על פי שיש בה שומירה לגנה אמר שהיא פטורה לפי שאינה קבועה כדי שיתחייב לא בית שער שלה ולא שער הגינה עכ"ל.+
לפי הרמב"ם מקום שהנשים מתקשטות חייבים במזוזה כי נחשב דירת אדם.
6.
כסף משנה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה ז:
לפיכך רפת בקר וכו'. גם זה שם תני רב כהנא קמיה דרב יהודה בית התבן וכו' פטורים מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהם ומאי נאותות רוחצות א"ל רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה אלא מאי נאותות מתקשטות וה"ק אף על פי שהנשים מתקשטות פטורים א"ל רב כהנא ושנשים מתקשטות בהן פטורים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה ושהנשים מתקשטות בה חייבת במזוזה אלא מאי אית לך למימר מתקשטות תנאי היא לדידי נמי סתמא תנאי היא
ובעא רב יהודה לאוקמי דסתמא לכ"ע פטור ואיתותב מדתניא רפת חייב במזוזה ולא מפליג בין נשים מתקשטות לאין נשים מתקשטות אלא סתמא תנאי היא בענין שהנשים מתקשטות
וכיון דלרב כהנא לכ"ע מיחייב ולרב יהודה נמי לחד תנא חייב הכי נקטינן
כאן הוא עושה "חשבון" מעניין: כשיש לשיטה אחת "כולי עלמא" + תנא אחד משיטה שניה יש רוב של 3.
7.
המשך דבריו:
ובסתמא נראה מהרי"ף שפסק שחייב שכתב ובית שהנשים רוחצות הא סתמא חייבין [וכ"כ הרא"ש וסיים בה] ולא כהרמב"ם שכתב דוקא שהנשים מתקשטות בהם עכ"ל.
ודעת רבינו דכיון דפלוגתא דתנאי היא ולא נזכר שם החולקים לדעת הלכה כדברי מי ואשכחן דפליגי אמוראי במילתא כרב יהודה קיימא לן דכיון דרב כהנא תני קמיה משמע דתלמידו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב.
ה"כסף משנה" מסביר שהרמב"ם פוסק שבתי אוצרות ב"סתם" פטורים ממזוזה אלא אם כן נשים מתקשטות שם.
והוא מנמק זאת בעובדה שדין זה שנוי במחלוקת תנאים - "תנאי היא" - ובברייתא שבה מובאת המחלוקת [ראה מה שהסברתי בקטע הקודם] דעות החולקים לא מובאות בשם חכמים מסויימים ולכן לא ניתן להכריע ביניהם.
7.1
לפי דבריו, התנא הראשון לא מוגדר כ"תנא קמא" [שאז היה הרמב"ם פוסק כמותו כבדרך כלל שפוסקים כתנא קמא] מפני שמי שחולק עליו לא מובא בשמו אלא רק בלשון ייחודית של "ויש מחייבין", ולכן יש להכריע לפי מחלוקת האמוראים, ומכיון שרב יהודה היה רבו של רב כהנא הלכה כמותו במה שאמר "אבל סתם - דברי הכל פטור".
8.
המשך דבריו:
ולהרי"ף והרא"ש איכא למימר דס"ל דלאו דתלמיד הוה דתלמיד דרב הוה וחכם גדול היה כדמוכח בסוף בבא קמא אלא דהכי הוה עובדא דתנא קמיה דרב יהודה:
הוא מסביר, שלפי הרי"ף והרא"ש יש לפסוק להיפך - כרב כהנא שסובר שבסתם [שאין הוכחה שנועד למגורים] דברי הכל חייב. [הערה: הוא לא מתייחס בכלל ל"תיובתא" שבגמרא]
9.
נימוקו הוא שהם סוברים שבאמת רב כהנא היה תלמידו של "רב" ולא של "רב יהודה", ולכן אין לומר שהלכה בהכרח כרב יהודה בגלל שהיה רבו של רב כהנא. ומהביטוי תני רב כהנא קמיה דרב יהודה אין להוכיח שרב כהנא היה תלמידו של רב יהודה, אלא קרה מקרה שהביא את הדיון בפניו. ויש להעיר: כשלא ידועה לנו זהותו של חכם מסויים אזי כן לומדים מהביטוי הנ"ל ["רב... קמיה דרב..."] מיהו הרב ומיהו התלמיד, אלא שכאן ידוע שרב כהנא לא היה תלמידו של רב יהודה אזי בהכרח מסבירים שגם לגבי חכם גדול נאמר שדן בפני חכם שלא היה רבו דווקא ובניסוח של "תני רב... "קמיה" דרב...".
נמצא, שבסוגייתנו יש מחלוקת ראשונים האם רב כהנא היה תלמידו של רב יהודה או שהיה תלמידו של "רב" [ו"רב" היה רבו המובהק של רב יהודה].
