סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הלכה כרב ששת באיסורים; טומאה דחויה בציבור; "תא שמע"; "תנאי היא"

יומא ז ע"א-ע"ב


אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא (בר תחליפא) משמיה דרבא: זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור. רבינא אמר: אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בצבור - טומאת המת לא שכיחא, טומאת ביתו שכיחא. איתמר, טומאת המת, רב נחמן אמר: הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור. היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב - כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי, טמאין לא עבדי. כי פליגי - לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא. רב נחמן אמר: היתר היא בציבור, ולא מהדרינן. ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור, ומהדרינן. איכא דאמרי: אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג רב נחמן ואמר, עבדי נמי טמאין,
דכל טומאת מת בציבור - רחמנא שרייה.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה - דתניא: היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו - אומר, ומביאין אחרת תחתיה. ואם אין שם אלא היא אומרין לו: הוי פקח, ושתוק. קתני מיהת: אומר, ומביאין אחרת תחתיה! - אמר רב נחמן: מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה. -
מיתיבי: היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו, אומר ומביאין אחרת תחתיה. ואם אין שם אלא היא - אומרין לו: הוי פקח, ושתוק. מאי לאו - פרים אילים וכבשים דחג! -
אמר לך רב נחמן: לא, פרים - פר עבודה זרה, אף על גב דציבור הוא, כיון דלא קביע ליה זמן - מהדרינן. אילים - באילו של אהרן, דאף על גב דקביע ליה זמן, כיון דיחיד הוא - מהדרינן. כבשים - בכבש הבא עם העומר, דאיכא שיריים לאכילה. -
מיתיבי: דם שנטמא וזרקו, בשוגג - הורצה, במזיד - לא הורצה! - כי תניא ההיא - דיחיד.
תא שמע: על מה הציץ מרצה - על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור. ואי סלקא דעתך טומאה היתר היא בציבור - למה לי לרצויי? -
אמר לך רב נחמן: כי קתני הציץ מרצה - אדיחיד. ואיבעית אימא: אפילו תימא בציבור, בהנך דלא קביע לה זמן. - מיתיבי: +שמות כח+ ונשא אהרן את עון הקדשים, וכי איזה עון הוא נושא? אם עון פיגול - הרי כבר נאמר לא ירצה, ואם עון נותר - הרי כבר נאמר לא יחשב,
הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור. וקשיא לרב ששת! -
תנאי היא. דתניא: ציץ, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו - מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו - מרצה, אין עודהו על מצחו - אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאין עודהו על מצחו ומרצה! אמר לו רבי יהודה: הנח לכהן גדול ביום הכפורים, שטומאה הותרה לו בציבור. מכלל דרבי שמעון סבר - טומאה דחויה היא בציבור.

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה יד:

היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים אף על פי שרובן טמאי מת לא יקריבו אלא הטהורים, היה כל בית האב טמאי מת יביאו בית אב אחר, היתה כל המשמרה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת, אם היו רוב הכהנים הנכנסין שם בירושלים בזמן הקבוע טמאין יעשו בטומאה.

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה טו:

ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה.

כסף משנה הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה יד:

[יד] היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים וכו'. בפ"ק דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור [כל] היכא דאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב כ"ע לא פליגי דטהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר טומאה דחויה היא בצבור [ומהדרינן]
ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי
ועוד דאמרינן בפרק כיצד צולין (דף ע"ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה ואמרינן בתר הכי (דף ע"ז) דרב חסדא סבר טומאה דחויה היא בצבור וכן א"ר יצחק

וסובר רבינו דלמ"ד דחויה היא אפילו היתה כל המשמרה טמאה מחזירים על משמרה אחרת ואף על פי שלא הזכירו בגמרא אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא אלא משום דלרב נחמן אפי' על בית אב אחר אין מחזירין נקטיה. ומ"ש אם היו רוב הכהנים הנכנסים בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה:

הנקודה המרכזית בדבריו היא, שהרמב"ם פוסק שטומאה דחויה בציבור [בניגוד לדעה שטומאה הותרה בציבור]. ומכל הדיונים במקומות רבים בש"ס בשאלה זו הוא מנמק את הנימוק [המקור] הראשון לפסיקת הרמב"ם במחלוקת בסוגייתנו, ובה הלכה צריכה להיות כרב ששת שטומאה דחויה בציבור, ועל פי הכלל שהלכה כרב ששת באיסורי. וכנראה שכלל זה הוא דווקא כשרב ששת חולק על רב נחמן - כבסוגייתנו.

וראה מה שכתבתי על מסכת בבא בתרא דף קנד -

הליכות עולם שער חמישי פרק ב ["הלכה"]:

רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
...
רב הונא ורב נחמן הלכה כרב נחמן בדיני וכרב הונא באיסורי.
וכן רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי וכרב נחמן בדיני.

ובהמשך:

וראוי שתדע דכי אמרינן הלכה כפלוני בדיני וכפלוני באיסורי דוקא כנגד בר מחלוקתו כגון רב כנגד שמואל ורב נחמן כנגד רב הונא וזולתם, אבל אם נחלק עם אחר לא:

התוס' בסוגייתנו פוסק כרב נחמן (במסכת כתובות) ואילו בכללים לעיל נאמר במפורש שהלכה כרב נחמן בדיני רק כנגד רב הונא.
והתוס' כנראה חולק (וראינו גם תוס' כזה בדפים הקודמים וכן ברא"ש).

הרא"ש בבבא מציעא פרק ג סימן י מביא דעה אמצעית, לא כמו תוס' שמשמע שהלכה כרב נחמן בדיני – תמיד, ולא כמו ה"הליכות עולם" שהלכה כרב נחמן דווקא כלפי רב הונא, אלא הוא אומר שהלכה כרב נחמן כנגד כל חכמי דורו [וגם נגד רב ששת שהיה גדול הדור (פלפלא חריפתא, שם) ] ולא כלפי רב הונא בלבד, אבל לא כנגד חכמי דורות קודמים כמו ר' יוחנן ושמואל.
והש"ך (חו"מ סימן סו סעיף קטן קכב) סובר שהלכה כרב נחמן בדיני אפילו נגד רבי יוחנן ושמואל – וזה מתאים לשיטת תוס' בסוגייתנו.

עד כאן ממה שכתבתי בבא בתרא דף קנד.

ובסוגייתנו [מסכת יומא דף ז] ראינו ב"כסף משנה" שהלכה כרב ששת, וכנראה שכוונתו היא שהלכה כמותו דווקא נגד רב נחמן [שנחשב כ"בן מחלוקתו" של רב ששת] כי מדובר ב"איסורי" - כדברי ה"הליכות עולם" לעיל: "דווקא כנגד בר מחלוקתו".

חידוש: בדרך כלל כאשר יש סתירה בין המסקנות בשני מקומות בש"ס אומרים הפרשנים, שמכריעים לפי הסוגיה "העיקרית". בנושא של "טומאה הותרה בציבור" או שמא היא "רק" דחויה בציבור נראה שסוגייתנו נחשבת כמרכזית כי רק כאן מובאת המחלוקת בין רב נחמן לרב ששת באופן ישיר ומפורש, ולכן ה"כסף משנה" מסביר את פסק הרמב"ם בכך שהוא מסתמך על הכלל שהלכה כרב ששת באיסורים.

ה"כסף משנה" מביא נימוק [מקור] נוסף לפסיקת הרמב"ם שטומאה דחויה בציבור מהגמרא במסכת פסחים דף עז עמוד א:
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עז עמוד א:

סברוה: דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור, ובעיא ציץ לרצות, דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה. דתניא וכו'

והגמרא שם מביאה את הברייתא שמובאת גם בסוגייתנו בקשר לציץ.

גם מסוגייתנו - בעמוד ב - משמע שרק רבי יהודה סובר שטומאה הותרה בציבור! כלומר, גם במחלוקת התנאים משמע שהלכה כרבים נגד יחיד ולכן ההלכה היא שטומאה דחויה בציבור.
ומדוע ה"כסף משנה" צריך את שני הנימוקים?
ואולי ניתן לומר ["חידוש"]: הוא רוצה ללמדנו שאין סתירה בין הפסקים, כלומר, הפסיקה כרב ששת מתאימה לפסיקה במחלוקת התנאים שפוסקים כרוב התנאים נגד דעת רבי יהודה, ואולי בגלל זה הפסיקה היא כרב ששת!

וניתן גם לומר שהביטוי בגמרא במסכת פסחים: "דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה. דתניא" שובץ בגמרא על ידי "עורך הגמרא" ללמדנו שכך היא ההלכה.

הערה: ויש להבדיל ממשמעות הביטוי הדומה בדף הבא: "אלא, דכולי עלמא הני תנאי סברי טומאה דחויה היא בציבור" שם בודאי צריך לומר, שהביטוי נאמר בדיון הנקודתי שם על ידי חכמי בית המדרש ולא בהכרח על ידי "עורך הגמרא" [אמנם מדובר באותו נושא של טומאה דחויה בציבור]

וניתן גם להוסיף שכך משמע בסוגייתנו מרבינא שטומאה דחויה בציבור כי דחה את הוכחת "רבא" בעמוד הקודם, והלכה כ"רבינא" שהיה מעורכי הגמרא.

כמה הערות על הגמרא:

1. הגמרא מביאה כמה קושיות על רב נחמן עם פתיחות של "מיתיבי" ובסוף גם מובאת קושיה כ"תא שמע", וכאן לא ניתן להסביר - לכאורה - כפי שהסברנו בדף הקודם, ועומדת במקומה השאלה מדוע נבחר הביטוי "תא שמע" ולא "מיתיבי".
ואולי - כאן בסוגייתנו - כדי להבדיל ולומר שה"תא שמע" מסיים את סידרת הקושיות הישירות על רב נחמן כאשר ה"מיתיבי" שמובא אחר כך מהווה כבר קושיה על רב ששת!

2. הביטוי "זאת אומרת" בדף ו עמוד ב [מצוטט לעיל בגמרא] לא מהווה פסיקה הלכתית של "עורך הגמרא", שהרי - כפי שהסברנו - רבינא דחה זאת וכך גם משמע בכל סוגייתנו!

3. בתוס' מובא:

תוספות מסכת יומא דף ו עמוד ב:

אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור - תימה דבזבחים ר"פ כל הפסולים (דף לג.) קאמר מכלל דתרוייהו סבירא להו פי' אביי ורבא טומאה דחויה היא בציבור
ותירץ ר"י דהא דקאמר רבא הכא טומאה היתר היא זאת אומרת וליה לא ס"ל דס"ל (כרב) דאמר בסמוך טומאה דחויה היא
ול"נ דאין אנו צריכין לומר וכו'.

לפי שיטת ר"י בתוס' יתכן שכוונתו שבדרך כלל משמעות הביטוי "זאת אומרת" היא, שאותו אמורא שאומר זאת איננו באמת סובר כך.... ונראה לי, שיש הבדל בזה, שאם הביטוי נאמר על ידי "סתמא דגמרא" [ולא על ידי אמורא ספציפי - כבסוגייתנו] אזי דווקא כן הלכה כך, ויתכן אף לומר, שהביטוי נקבע על ידי "עורך הגמרא" ולא נאמר "רק" בבית המדרש שבו נלמדה הסוגיה.

4. "תנאי היא" - במהלך הסוגיה כבר ברור שניתן לומר שמחלוקת האמוראים [רב נחמן ורב ששת] היא כמחלוקת תנאים - אם טומאה הותרה בציבור או דחויה בציבור - וממילא, המחלוקת היא כבר "תנאי היא" ומה מוסיפה ברייתא נוספת? אלא כנראה שיותר מקובל לומר "תנאי היא" כשמחלוקת התנאים מובאת בברייתא אחת [זה כנגד זה] ולא כשמחלוקת התנאים היא בברייתות שונות. וההסבר להבחנה לעיל היא כנראה מפני, שאם מדובר בברייתות שונות אולי אחד מהאמוראים לא הכיר את אחת הברייתות, אבל כשהמחלוקת נקבעה בברייתא אחת כנראה שהאמוראים החולקים כן הכירו את הברייתא. ובאופן כללי יש לבדוק מהי משמעות הביטוי "תנאי היא"? האם יש כאן קושיה על האמוראים מדוע אמרו את דבריהם אם כבר נחלקו בזה כבר התנאים [כפי שמסביר רבי יוסף קארו את הביטוי "לימא כתנאי"], או אולי משמעות הביטוי היא לומר, שהאמוראים לא הכירו את דברי התנאים ודברי התנאים הובאו כדי לסייע לשני האמוראים החלוקים ביניהם.

ראה גם מה שכתבתי לעיל בדף ד על: 1. "תניא כוותיה"; "כתנאי" 2. "מסייע ליה".

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר