הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

יומא ט ע"ב

תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב:
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. עבודה זרה - דכתיב +ישעיהו כח+ כי קצר המצע מהשתרע מאי קצר המצע מהשתרע? אמר רבי יונתן: קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד. +ישעיהו כח+ והמסכה צרה כהתכנס, אמר רבי שמואל בר נחמני: כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי, אמר: מאן דכתיב ביה +תהלים לג+ כנס כנד מי הים, נעשית לו מסכה צרה! גלוי עריות, דכתיב +ישעיהו ג+ ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה. יען כי גבהו בנות ציון - שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה, ותלכנה נטויות גרון - שהיו מהלכות בקומה זקופה, ומשקרות עינים - דהוו מליין כוחלא עיניהן, הלוך וטפוף תלכנה - שהיו מהלכות עקב בצד גודל, וברגליהן תעכסנה - אמר רבי יצחק: שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהן, ומכניסין בהן יצר הרע כארס בכעוס. שפיכות דמים - דכתיב +מלכים ב כא+ וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא את ירושלים פה לפה. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".

לסוגיה זו ישנה מקבילה בריש מסכת יומא בתלמוד הירושלמי

תלמוד ירושלמי יומא א א:
"מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדים עבודה זרה ומגלים עריות ושופכי דמים וכן בשיני רבי יוחנן בר תורתא אמר מצאנו שלא חרבה שילה אלא שהיו מבזים את המועדות ומחללין את הקדשים מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי עבוד' זרה ומגלי עריות ושופכין דמים אבל בשיני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרו' וכל ווסת טובה היתה בהן אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חנם וקש' היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"ז וגילוי עריו' ושפיכות דמים דלמה רבי זעורה ור' יעקב בר אחא ורבי אבונה הוון יתבין אמרין ביותר שבראשון נבנה ובשיני לא נבנה אמר רבי זעורה הראשונים עשו תשובה והשניים לא עשו תשובה אמר רבי אלעזר הראשונים נתגלה עוונם ונתגלה קיצם השניים נתגלה עוונם ולא נתגלה קיצם שאלו את רבי אליעזר דורות האחרונים כשרים מן הראשונים אמר להן עידיכם בית הבחירה יוכיח אבותינו העבירו את התקרה ויקל את מסך יהודה אבל אנו פעפענו את הכתלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה אמרו כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו".

במאמר זה ישנו הבדל עקרוני ומספר דגשים והתמודדויות בהם עוסק הירושלמי. ההבדל בין התלמודים הוא האם שנאת חינם שקולה או חמורה משלשת העבירות החמורות. לדעת הבבלי שקולה. לדעת התלמוד הירושלמי חמורה יותר (אמנם לדעה הראשונה שקולה). התלמוד הירושלמי לשיטתו המדגישה את החומרה של עבירות שבתחום בין אדם לחברו, ובעיקר בעבירות שמערערות את החברה.

ומספר דגשים:

1. לדעת הירושלמי קלקולים יכולים להיות גם בחברה תורנית. התלמוד מעצים את הצדדים התורניים של אנשי בית שני.

2. הכסף הוא זה שמניע תהליכים, גם תהליכים שליליים – אוהבים את הממון

3. שנאו אלו את אלו, בניגוד לבבלי שהייתה שנאת חינם. שנאו אלו את אלו הכוונה היא שקטלגו כל אדם ואדם. אתה שייך לקבוצה זו, וממילא אתה שרוף. מקור זה של התלמוד הירושלמי הוא למעשה המקור היותר ברור של הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו לספר בראשית בפירושו 'העמק דבר'. הנצי"ב טוען שם שיש מושגים צדיקים עקומים, ומדגים את הדברים מבית שני, שבעיני קבוצה של צדיקים עקומים מי שלא פעל כדעתם, אפילו שהייתה כוונתו לשם שמים מיד נחשב אצלם מין ואפיקורס.

4. גם בתלמוד הבבלי ישנו בהמשך הסוגיה דיון מה לומדים מחורבן הבית לגבי חומרת המעשים של דורות החורבן. מה שמעניין מאוד בתלמוד הירושלמי הוא משפט הסיכום העוסק בנושא האחריות. עד שאנו מאשימים את דור חורבן בית שני במציאות שבה עדיין בית המקדש אינו בנוי, צריך לקחת את האחריות על אי בניית הבית. כל דור שבית המקדש אינו נבנה בימיו כאילו החריבו במו ידיו. מילתה מפתח היא קבלת אחריות.