בתוך הענן
יומא ד ע"ב
"רבי זריקא רמי קראי קמיה דרבי אלעזר, ואמרי לה: אמר רבי זריקא רבי אלעזר רמי: כתיב: (שמות מ, לה) ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, וכתיב: (שמות כד, יח) ויבא משה בתוך הענן! מלמד שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה והביאו בענן".
צריך ביאור כיצד תורצה בזה הסתירה, למה "ולא יכל משה לבא" פירושו שאינו יכול לבא לבד, ואילו "ויבא משה בתוך הענן" פירושו שהביאוהו, הרי זו אותה לשון בדיוק, לבא – ויבא!
אלא שבסוף פקודי (מ, לה) כתוב: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא – בכתיב מלא, ואפשר שכך צריך לגרוס גם בגמרא. ואילו בסוף משפטים (כד, יח) כתוב: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן – בכתיב חסר, לכן יש לדורשו כאילו כתוב וַיֻּבָא מֹשֶׁה.
דבר אחר, בפסוק הראשון כתוב: ולא יכל משה לבא אל אהל מועד, כלומר שהוא עומד מחוץ לו ומנסה להכנס אליו – לתוכו. ואילו בפסוק השני כתוב: ויבא משה בתוך הענן. לא כתוב ויבא משה אל תוך הענן, אלא בתוך, מלמד שרק לאחר שתפסו ועטפו הענן וכבר היה בתוכו, רק אז יכל להמשיך ולבא. ובזה דומה דרשה זו לדרשה של תנא דבי רבי ישמעאל הבאה אחריה– גזירה שוה בתוך בתוך.
או יש לומר בדומה לזה, שביאה בענן משמעה שאינו בא בעצמו אלא שענן השכינה הוא המביאו.
לאחר ביאור הבדל הלשון שבין הפסוקים, נצרך ביאור הבדל הסיבה. למה בפסוק אחד לא הותר למשה לבוא, ובפסוק אחר יכל אף כי אמנם בעזרת השכינה?
ועוד קשה מה כלל קושיית הגמרא הרי שני העננים אינם דומים זה לזה, לאחר שנשלמה מלאכת המשכן כל הזר הקרב יומת וגם משה רבינו בכלל זה, כי לא ניתנה העבודה אלא לאהרן ולבניו. ואילו הענן שנכנס משה בתוכו בסוף פרשת משפטים הוא הענן שעל הר סיני, ובכך עיקר תפקידו – משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי!
אמנם שתי קושיות אלו הן התשובות זו לזו, וזו משמעות מאמר הגמרא. הענן הוא השראת השכינה, ואין רשות לבר איניש ליכנס בו כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. אימתי יכול משה ליכנס, רק כאשר הוא בתוך הענן – שכל כולו התבטלות כלפי השכינה מתוקף תפקידו. אימתי, בחומש שמות – חומשו של משה עמוד התורה, בתחילתו הוא נולד, ובהמשכו הוא מוציא את ישראל ממצרים, מקבל את התורה בסיני, ובכללה הוראות ושכנתי בתוכם, ומקים אז את המשכן. ואילו מעתה– מסוף חומש שמות: לֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. כאן תם חומש שמות ומתחיל חומש ויקרא שכולו עבודת המשכן והקרבנות – חומשו של אהרן עמוד העבודה ובניו.
משה דבק בשכינה בכל עת, ולכן פרש מהאשה. שושלת מורשתו היא התורה שבלב כל אחד מישראל. ואהרן הוא אבי שושלת הכהונה לעבודת הקודש לעולם.
המביא קרבן מבטל את עצמו כליל כאילו הקריב את חלבו ודמו. וכך עושים גם שלוחי דידן הכהנים המקריבים. והמלמד תורה אינו כך. אמר רב חייא בר אשי אמר רב במסכת סוטה דף ה ע"א: "תלמיד חכמים צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית". משה רבינו רבן של כל החכמים צריך שיהא בו קורטוב גאוה, ואינו יכול לבטל עצמו ולהקריב קרבנותיהם של ישראל. וזהו שכתוב: (שמות ד, יג-יד) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי. אמר לו ה': עד עתה הצטיינת בעניוותך, ואהרן אחיך מיועד היה להיות לוי בלבד. מעתה ניטלה ממך הכהונה וניתנה לו. ואתה תֵּאָזֵר בקומץ גאוה, בתקיפות, וביד חזקה (ככתוב בפסוק האחרון בתורה). ובכך תנהיגם – "אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל, והך על קדקדם, - דַּבָּר אחד לדור" (מסכת סנהדרין דף ח ע"א). ובכך תלמדם ותחכימם.
