סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 


לא קל להיות שכן / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

הרבה לפני שהאקולוגיה הפכה את כולנו לשכנים, כשזיהומו של אחד משפיע על חברו, הגמרא כבר הציבה רף גבוה במיוחד של רגישות לנזקים


הפרק השני במסכתנו מוכר כבסיס התלמודי להלכות נזקי שכנים. ברור לנו כבר מסוגיית "היזק ראייה" בפתיחת המסכת שהיחסים בין שכנים על פי ההלכה הינם תחום מורכב ועדין, יותר ממשפט נזיקין רגיל. במקרים של נזקי גוף ונזקי ממון, הנזק שנגרם הוא בדרך כלל ברור לעין; הבעיה ההלכתית מתמקדת בשאלת ערך הנזק ובשיטת הפיצוי שהמזיק יתחייב לשלם לניזק.

לעומת זאת, הפגיעה בפרטיות השכן בהיזק הראייה מתבטאת בפריצת הגבול שלעיתים הינו רק סמלי. מה שמפריד בין שכנים קשה לראייה וקשה עוד יותר להערכה. בפרק "לא יחפור" הנזקים שגורם השכן לשכנו הינם ממשיים, יותר קל להגדיר אותם, אך עדיין אנו עוסקים במרקם יחסים שבו רב הסמוי על הגלוי.

ראוי לציין שעבור ניצני היצירה התורנית, ההגותית וההלכתית, המתמודדת היום עם בעיות אקולוגיות המאיימות על חברת האדם, הדיונים בתחום נזקי שכנים מהווים חומר חיוני ביותר. אלא שבכפר הגלובאלי המושג "שכן" התרחב רבות. פגיעה ממשית בגוף וברכוש מצד תעשייה כבדה, חקלאות המשתמשת בכימיקלים וכלי תחבורה הפולטים גזים רעילים – עלולה להתרחש במרחקים של קילומטרים רבים, בין מדינות שכנות ואף בין יבשות. במובן הולך ומתעצם - כל בני האדם הפכו שכנים זה לזה.

כסוגיות מבוא רבות בתלמוד, שני עקרונות שורשיים המכוננים את הפרק כולו נידונים ומתחדדים בסוגיה הראשונה בפרקנו: מחד, החובה הבסיסית המגבילה את פעולות האדם כך שלא יגרום נזק לשכן; מאידך, הזכות הבסיסית לא פחות של כל אחד לעשות כרצונו ברכושו כדי לממש את האינטרסים שלו ולספק את צרכיו.

כלל גדול אמרו בנזקי רכוש: האחריות לנזק מוטלת על המזיק כאשר הוא נמצא ברשות הניזק, ולעיתים אף ברשות הרבים. אך אם נכנס הניזק לרשות המזיק עליו מוטלת האחריות להיזהר; המזיק יהיה פטור אם נזק נגרם כתוצאה מפעולה שגרתית. והנה, בנזקי שכנים האחריות של המזיק מתרחבת. גם אם הוא לא יצא מרשותו, ופעל אך ורק כדי לממש את צרכיו ללא כל קשר לאדם אחר, מוטלת האחריות על כל אחד לשקול את השפעת מעשיו על שטח שכנו.

ועוד, על פי שיטת המשנה בדף כה, גם במצב שאין בהווה שום גרימת נזק, והפגיעה ברכוש השכן תתרחש רק בעתיד - על הנוטע אילן בתוך חצרו לחשוב על הנזק ששורשי האילן יגרמו למאגר המים של שכנו רק לאחר שנים רבות, ולהרחיק את האילן הרחקה נאותה מבורו של השכן.

העיקרון הראשון, המופיע במשניות רבות בפרק, מוגדר במקרה הפותח: "לא יחפור אדם בור (מאגר מים) סמוך לבורו של חברו, ולא שיח (סוג של מערה), ולא מערה, ולא אמת מים, ולא נברכת (בריכת) הכובסין; אלא אם כן הרחיק מכותל (בור) חברו (שמא יחלישו) שלושה טפחים (כ-27 ס"מ), וסד בסיד".

העיקרון השני מתנסח בדברי רבי יוסי במשנה אחרת (דף כה): "מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה (כ-12 מטר – שכן שורשי האילן עלולים להתפשט)... אם הבור קדם – קוצץ (השכן את האילן) ונותן (בעל הבור) דמים (דמי האילן); ואם האילן קדם – לא יקוץ (לא יקצוץ)... רבי יוסי אומר: אף על פי שהבור קדם לאילן לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו".

פסיקת רבי יוסי מקילה במקרה שבו אין השפעה שלילית בהווה על רכוש שכן, והנזק עלול להתרחש רק בעתיד. במקרה זה קובע רבי יוסי את העיקרון שלכל אדם קיימת הזכות לעשות כרצונו בשלו. נדמה שרבי יוסי לא יתיר לשכן לממש את זכותו זו במקרה שמתואר בהתחלת הפרק – חפירת בור כאשר כבר קיים בסמוך לו בור אחר בשטח שכנו שעלול להיפגע מהחפירה.

אחריות גדולה להפתיע

על אף שנוסחו שני העקרונות הללו במקרים מוגדרים ומצומצמים, הגמרא רואה בהם יסודות מוסריים ומשפטיים כלליים שיש להעמיד אותם זה מול זה ולבדוק את משמעותם על ידי בירור מרחב היישום שלהם.

תחילת הסוגיה מעצימה את יסוד האחריות המוטלת על שכנים על חשבון הזכות של כל אחד לממש את צרכיו ברכושו. כאמור, המשנה של "לא יחפור בור" מחייבת הרחקה של לפחות שלושה טפחום בכריית בור חדש מכותל בורו של שכן. אך הגמרא מעמידה את חובת ההרחקה באופן מחמיר יותר - לפחות שלושה טפחים מ"המיצר", מהגבול המפריד בין שטחי השכנים. על פי הגמרא חלקו האמוראים אביי ורבא בהחמרה זו – "אביי אמר: סומך (אין חובה להרחיק מהמיצר); ורבא אמר: אינו סומך".

גם בכך לא הסתפקה הגמרא. במהלך עקרוני ביותר בהגדרת תחום האחריות בין שכנים, על אף מורכבותו הרבה, מוצעות שתי אפשרויות ליישום המעשי של שיטות האמוראים. שתי האפשרויות מכונות "שדה העשויה לבורות" (יש לכורה בור בשטחו לצפות ששכנו ירצה לכרות גם הוא בורות בשדהו למרות שכעת אין בורות בשדהו כלל), ו"שדה שאינה עשויה לבורות" (כמובן, יש להתייחס ל"שדות" הללו כשני מודלים מופשטים דרכם הגמרא בוחנת את מרחב המשמעות של העקרונות הנידונים).

בסוגיה שלפנינו, ההצעה של "השדות" רחוקה מאוד מלהיות פרשנות תמימה של המשנה. הרי על פי פשט המשנה הפסיקה "לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו" קובעת את חובת ההרחקה רק במקרה שכבר קיים בור בשדה השכן; במידה שהשדה ריק, גם אם יש לצפות שיש תכנון לכריית בור שכזה, אחריות זו אינה חלה היות שחפירת בור חדש לא תפגע בהווה בשום דבר. לעומת זאת, בשני המודלים שדרכם הגמרא מבקשת לבדוק את שיטות אביי ורבא, תנאי זה מתבטל! גם "בשדה העשויה לבורות" אין בשדה השכן מציאות של מאגר מים העלול להינזק מכריית הבור החדש. במקרה זה, כשאין עדיין בור בשדה השכן, שיטת אביי ש"מותר לסמוך" (אין חובת הרחקה) היא היא שיטת המשנה. אך בשיטת רבא, ש"אינו סומך" אף שאין בור בשדה השכן, ישנו חידוש גדול.

והנה ישנה דעה בגמרא שמחלוקת אביי ורבא מתייחסת אף למקרה של "שדה שאינה עשויה לבורות". כלומר, גם כאשר אין בור של שכן הקיים בהווה, וגם אין סיכוי על פי מנהגו של עולם שיהיה בעתיד בור שכזה - גם אז סובר רבא שיש חובה להרחיק את הבור החדש מהמיצר. ההשלכה של שיטה זו על יחסי שכנים היא מרחיקת לכת. על העושה בשלו להיות זהיר 'שמא', ו'אולי', ו'ייתכן'... – מוטלת עליו אחריות שמעשיו לא יפגעו ברכוש חברו גם אם אפשרות זו רחוקה ואינה נראית לעין. ועוד, לפי הדעה שאביי ורבא חולקים ב"שדה שאינה עשויה לבורות", מה יהיו דעות האמוראים ב"שדה העשויה לבורות"? אכן, בשעה שיש לצפות שהשכן מתכנן ליצור מציאות בשטחו שעלולה להינזק לא תהיה מחלוקת - גם אביי יסכים לרבא שיש להרחיק את כריית הבור החדש מהמיצר – בניגוד מוחלט לפשט המשנה.

איזון בין העקרונות

הסוגיה נעשית מפולפלת ומרתקת עוד יותר בהמשך. כדי לברר את היחס בין עקרון "האחריות" לבין עקרון "הזכות", הגמרא יוצרת שש שיטות שונות מתוך הניסוח הפשוט של המחלוקת - "הבא לסמוך בצד המיצר – אביי אמר: סומך; ורבא אמר: אינו סומך". אלו השיטות:

בשדה העשויה לבורות: אביי – אין חובה להרחיק; רבא – יש חובה להרחיק; או שלכל הדעות יש חובה להרחיק. בשדה שאינה עשויה לבורות: אביי – בוודאי אין חובה להרחיק; רבא – אף כאן יש חובה להרחיק; או שלכל הדעות אין חובה להרחיק.

הגמרא מבררת את חובת ההרחקה על ידי בדיקה - כיצד שיטות אלו יפרשו, כל אחת, שורה של משניות ומקורות מקבילים. מצד אחד ברור שפשט המשניות בפרקנו המובאות בסוגיה הוא שחובת ההרחקה חלה רק בתנאי ש"בור" כבר קיים בשדה השכן, ואם אינו קיים והנזק האפשרי הוא רק עתידי יש להפעיל את עקרונו של רבי יוסי, "זה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו"; מצד שני ברור באותה מידה שעמדת הגמרא היא שיש להרחיב את יישום חובת האחריות של שכנים, ולהתייחס לעקרונו של רבי יוסי כעיקרון המסייג אחריות זו אך שאינו שווה לו.

מבלי להיכנס לפירוט יתר, אציין את היסודות המשמעותיים הנגזרים מבירור זה.

1. גם לפי מי שסובר שאפילו בשדה העשויה לבורות (יש תכנון עתידי של שכן לכרות בורות) אין חובה להרחיק בור חדש (אביי לפי שיטה אחת, והמשנה), פסיקה זו מתייחסת רק למציאות שעדיין לא קיים בור בשטח השכן. אבל אם השכנים חופרים בורות בבת אחת, שניהם חייבים להרחיק מן המיצר.

2. כאשר מדובר באדמה רכה המתמוטטת בקלות (ברורה בעליל ההשפעה השלילית של פעולה בשטח אחד על שטח השכן), לכל הדעות ובכל המצבים קיימת חובה להרחיק. זאת גם אם אין עדיין "בור" שעלול להינזק בשטח השכן.

3. כמו כן אם מדובר בבית מגורים, גם אם אין עדיין דבר שעלול להינזק מפעולת שכן אחד אצל שכנו, ישנה אחריות להיזהר ולהרחיק.

4. לעומת זאת אם השטח שבין חלקות השכנים הינו קשה במיוחד, מה שיחסום למשל שורשי נטיעות מלפגוע בבורות השכן (ברור שתיחסם ההשפעה השלילית), אזי לכל הדעות, גם כאשר כבר קיים בשטח השכן חפץ העלול להינזק – אין חובת ההרחקה תקפה.

5. אם בשדה אחד ישנם גם אילן וגם בור מים העלול להינזק משורשי האילן ובעל השדה מוכר את השטח שבו נמצא הבור, אין לקונה טענה כנגד בעל האילן, שכנו.

6. באופן כללי, למרות ששיטת רבי יוסי מעדיפה במקרים מסוימים את עקרון הזכות על עקרון האחריות, גם לשיטתו היכן שתקף עקרון ה"אחריות" מוטל על המזיק להרחיק את שורש הנזק ולא על הניזק להרחיק את החפץ הניזק - אך אם המזיק אינו מסוגל להרחיק את שורש הנזק, על הניזק להרחיק את חפצו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר