הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
ראש השנה ד ע"א
האם מותר לתת צדקה כדי לקבל על כך שכר?
התלמוד הבבלי (ראש השנה ד, א) עוסק בשאלה האם כורש היה מלך כשר מביא בין השאר פסוקים מעזרא מהם משמע שהוא ציווה לדאוג לקורבנות בית המקדש כדי שיתפללו על חיי המלך. משמע מן הדברים שכל הדברים הטובים שהוא עשה נבעו מדאגה לאינטרסים שלו, כלומר שלא מדובר במלך צדיק.
ביחס לשאלה זו שואל התלמוד הבבלי: ומאן דעבד הכי לאו מעליותא היא? והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור! לפי הברייתא אותה מביא הבבלי משמע שהנותן צדקה לשם שכר לא יוצא מגדר צדיק גמור.
ומתרצת הגמרא- לא קשיא; כאן - בישראל, כאן - בנכרים.
התירוץ הוא שיש הבדל אם רוצים לקבל שכר על מעשה הצדקה בין צדקה של יהודים ובין צדקה של גויים. מה מהות ההבדל?
מסביר התו"ס שם (ד"ה בשביל שיחיו בני) והא דתנן פרק קמא דמסכת אבות (מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות. לדעת התו"ס אצל עם ישראל אמנם אתה יכול למצוא בקשת שכר, אולם אין הצדקה מותנית בשכר. לעומת זאת אצל הגויים הדברים מותנים, ואם הגויים לא קבלו את שכרם הם מתחרטים על הראשונות. מיטיב להסביר את הדברים 'המאירי' (שם ד"ה 'האומר סלע זו): האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיו בני או כדי שאזכה לחיי העולם הבא אינו מפקיע שכר צדקתו בלשון זה אע"פ שהדבר דומה כעובד על מנת לקבל פרס שאין זה אלא כמתעורר לעמוס על עצמו עול מצות מחמת יראת העונש ואם מגיעהו עונש אח"כ אינו קורא תגר ואינו מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה בכך אלא שמצדיק את דינו ומברך על הרעה כעל הטובה.
מסקנת הדברים היא שבאפן עקרוני כמו שקורה בישראל מותר לתת צדקה במגמה לקבל שכר בתנאי שבמקרה של אי קבלת השכר היהודי לא יתרעם על כך שתרם לצדקה.
הירושלמי אינו מסכים כלל עם עמדה זו.
וכך מובא בירושלמי (סנהדרין י, א): "דבר אחר יד ליד לא ינקה רע אמ' רבי פינחס זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד. אמר רבי סימון כאינש דאמר הא שקא והא סלעא והא סאתא קום כול (הרי לך שק, והרי לך סלע, והרי לך המידה, קום מדוד ואכול ). תדע לך שהוא כן שהרי אבות העולם אילו ביקשו ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה מאיכן היתה הזכו' קיימת לבניהם אחריהם הוא שמשה אמר לישראל וזכרתי את בריתי יעקב וגו".
לפי התלמוד הירושלמי מי שנותן צדקה על מנת לקבל שכר לא רק שיוצא מגדר צדיק, אלא שהוא לא ימלט מעונש. גם במאמר זה של הירושלמי רואים שהמגמה של אבות העולם היא הדאגה לדורות הבאים. כך גם כל מגמת החסד היא הדאגה לעתיד.
אולם ניתן להסביר את התלמוד הבבלי באופן שיראה בשלילה את הנושא של נתינת צדקה על מנת לקבל שכר. דבר זה אפשרי אם נסביר את מאמר הבבלי הסבר מקומי שיסביר מדוע הנותן צדקה בדרך זו, הרי הוא צדיק גמור. ראיתי בשם החתם סופר שהוא מסביר שדווקא יהודי כזה הוא צדיק. הסבר הדברים הוא שעני הוא אחד שמתבייש לקבל עזרה. ברגע שנותן הצדקה אומר לעני שבכך שאתה מקבל את הצדקה אתה עוזר לי שכן בגללך יחיה בני בגללך אזכה בחיי העולם, הרי שהעני מקבל את הצדקה בשמחה שכן הוא מרגיש נותן. לדעת החתם סופר נתינת צדקה בדרך זו היא הנתינה המעולה ביותר. רעיון זה הוא רעיון אדיר (אם כי לא בטוח שהוא נכנס בפשט הדברים).
