תלמידי חכמים שבבבל
פסחים קיג ע"ב
"תנו רבנן: שלשה שונאין זה את זה, אלו הן... ויש אומרים: אף תלמידי חכמים שבבבל".
מדוע אותם שבבבל דוקא?
והלא אמרו במסכת קידושין דף ל ע"ב: "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ".
ומדוע תלמידי חכמים שבבבל אינם נעשים אוהבים לבסוף?
דומה לזה אמר עולא במסכת בבא מציעא דף לג ע"א: "תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה, וקורעין זה על זה". מדוע אלו שבבבל דוקא?
אלא שאמרו בענין הסנהדרין על תלמידי חכמים שבארץ ישראל, במשנה במסכת סנהדרין דף לז ע"א: "וְשָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ". היו יודעים ומכירים מי גדול ממי.
ואילו על בבל אמרו במסכת סנהדרין דף כד ע"א: "(איכה ג, ו) בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם, אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל". ומתוך החושך מתקשים להכיר מי גדול ממי, עד שנצרכים לעמוד זה מפני זה ולקרוע זה על זה כעל רבו.
כך מצינו במסכת בבא קמא דף פ ע"א: "רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן, רב לא עייל קמיה דשמואל, שמואל לא עייל קמיה דרב אסי, רב אסי לא עייל קמיה דרב. אמרי: מאן נתרח? נתרח שמואל וניתי רב ורב אסי. ונתרח רב או רב אסי! רב, מילתא בעלמא הוא דעבד ליה לשמואל, משום ההוא מעשה דלטייה אדבריה רב עליה".
ובמסכתות כתובות דף קג ע"ב; ובבא מציעא דף פה ע"ב: "כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי קא מינצית? חס ושלום, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי! - אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא: בהדי דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל". ואף שהיו בארץ ישראל, רבי חייא בבלי היה. ועוד, שכבר גלתה סנהדרין.
ובמסכת עירובין דף סז ע"א: "רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי, רב חסדא מרתען שיפוותיה ממתנייתא דרב ששת, ורב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא".
ובמסכת מועד קטן דף טז ע"ב: "דשמואל ומר עוקבא, כי הוו יתבי גרסי שמעתא - הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל ברחוק ארבע אמות, וכי הוו יתבי בדינא - הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא ברחוק ארבע אמות {מר עוקבא היה אב בית דין, כדברי שמואל במסכת שבת דף נה ע"א}. והוו חייקי ליה דוכתא למר עוקבא בציפתא ויתיב עילויה, כי היכי דלישתמען מיליה {דשמואל רביה בתורה}. כל יומא הוה מלוי ליה מר עוקבא לשמואל עד אושפיזיה".
ובתוספות מסכת בבא בתרא דף י ע"ב: "עליונים למטה ותחתונים למעלה - פירש רבינו חננאל דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפר' במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה אמר ליה רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו' ".
ומשום כך קנאה ותחרות בין תלמידי חכמים רבה בבבל, עד שנקראו שונאין זה את זה.
וזהו שאמרו במסכת סנהדרין דף צז ע"א: "מאי (ישעיהו נט, טו) וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת? אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה".
כאשר האמת נעדרת נעלמת ונאלמת, נעשים עדרים עדרים ובראש כל עדר עומדת משכוכית משלו.
