הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הילכתא"; לשון ראשון ולשון אחרון
פסחים קז ע"א
אמר רב יוסף אמר שמואל: טעם - אינו מקדש, טעם - אינו מבדיל. ורבה אמר רב נחמן אמר שמואל: טעם - מקדש, וטעם - מבדיל.
אמר רבא, הילכתא: טעם - מקדש, וטעם - מבדיל. ומי שלא קידש בערב שבת - מקדש והולך כל היום כולו, עד מוצאי שבת. מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת כולו.
אמימר פתח לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא: אמר רבא, הילכתא: טעם - מקדש, טעם - מבדיל, מי שלא קידש בערב שבת - מקדש והולך כל היום כולו, מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל היום כולו. אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: זימנא חדא איקלע אמימר לאתרין, ולא הוה לן חמרא. אייתינא ליה שיכרא - ולא אבדיל, ובת טוות. למחר טרחנא ואייתינא ליה חמרא, ואבדיל, וטעים מידי. לשנה תו איקלע לאתרין, לא הוה לן חמרא, אייתינא שיכרא. אמר: אי הכי - חמר מדינה הוא. אבדיל וטעים מידי. שמע מינה תלת; שמע מינה: המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, ושמע מינה: אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל, ושמע מינה: מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת כולו.
1.
רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ה:
אסור לאדם לאכול או ה לשתות יין משקדש היום עד שיקדש, וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל, ולשתות המים מותר,
שכח או עבר ואכל ושתה קודם שיקדש או קודם ו שיבדיל הרי זה מקדש ומבדיל אחר שאכל.
בפשטות הרמב"ם פסק כדעה ראשונה שפסק כרבא. רבא פסק בפשטות כדעה השניה בדברי שמואל.
2.
והלכה כדעה שניה בדברי שמואל מפני שנאמרה על ידי רבה לעומת הדעה הראשונה שנאמרה על ידי רב יוסף, והכלל שהוא שבמחלוקת בין רב יוסף ורבה הלכה כרבה [גם אם הם חלוקים כמי לפסוק ולא "אליבא דנפשייהו" - בדין עצמי שלהם].
3.
מדוע רבא היה צריך לפסוק במפורש את ה"והלכתא", הרי עיקר דבריו הם לפי "רבה" וברור שהלכה כרבה נגד רב יוסף. אלא שרבא סיכם את כל פרטי הסוגיה ולא רק את מה שנחלקו רב יוסף ורבה.
4.
והדבר המעניין הוא שתוס' מוסיף על דברי רבא משפט קצר: "וכן הלכה". לא מצינו שבכל מקום אחר בש"ס שנאמר בו הביטוי "והלכתא" על ידי אמורא התוס' כותב כך!
תוספות מסכת פסחים דף קז עמוד א
אמר רבא הילכתא טעם מקדש - וכן הלכה.
5.
הגמרא מביאה את דברי אמימר שמביא לשון אחר בדברי רבא, כשההבדל מהלשון הראשון הוא רק לגבי מוצאי שבת, אם שכח להבדיל, אם יכול להשלים עד יום רביעי - כבלשון הראשון, או רק עד יום ראשון - כבלשון השני.
6.
ועל כך מכריע תוס':
תוספות מסכת פסחים דף קז עמוד א:
אמימר מתני לה כו' - בסוף מילתיה גרסינן מבדיל והולך כל היום כולו דאי לאו הכי היינו לישנא קמא
והלכה כלישנא קמא דמבדיל עד רביעי בשבת כדאמר רבי חייא לעיל ובתשעה באב שחל להיות במוצ"ש נמי רגילין להבדיל אחר התענית וכן בסדר דרב עמרם.
ויש להעיר: הלשון של אמימר : אמימר פתח לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא קצת "חריגה". הביטוי "בהאי לישנא" 10 - מופעים בש"ס, שמבטא שינויי מסורת בהלכות שנמסרו בשם חכם מסויים. והביטוי הרחב יותר "מתני להא שמעתא דרבא בהאי לישנא" - 2 מופעים בש"ס. [מוזכר במקום אחד נוסף בש"ס - מסכת נדה דף מו]. אלא שבסוגייתנו מנוסח "פתח לה" ולא "מתני לה".
7.
ונראה להסביר: אמימר היה בין "עורכי הגמרא" במובן של סיכום הדעות ושל הכרעת ההלכה. לכן, אמימר כאן מביא נוסח אחר של רבא וצריך היה להיות שהלכה כמותו - כאמימר - בגלל תפקידו. לכן מובן מדוע תוס' מדגיש שהלכה כלשון הראשון של רבא. ומדוע באמת לא כאמימר, אולי בגלל שהלשון הוא: " אמימר פתח להא שמעתא דרבא בהאי לישנא" - שהכוונה היא, שאמימר מתכוון לומר, שרבא עצמו אמר בניסוח שונה, ובכל זאת אין הלכה כמותו - לפי הלשון השני שמביא אמימר - קצת דחוק!
8.
ב"מתיבתא" הערה ד מובא בשם הר"ן שהלכה כלשון הראשון כי היא של "סתמא דגמרא" [ולא מצאתי את לשונו שם] ולשון זו עדיפה על הלשון של אמימר. נראה לחדש שדבר זה הגיוני בעיקר אם נאמר שכל "סתמא דגמרא" נכתב יותר מאוחר למימרות של אמוראים, וכאן הלשון הראשון הוא של סתמא דגמרא למרות שמוזכר בו רבא...
