גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתפ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף ק ע"ב

האם איש שיצא ידי חובת קידוש מדאורייתא יכול להוציא אשה שעדיין לא יצאה ידי חובתה מדאורייתא?

ידועה המחלוקת במכילתין בענין קידוש במקום סעודה (ק ע"ב): "אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת, אמר רב ידי יין לא יצאו, ידי קידוש יצאו, ושמואל אמר, אף ידי קידוש לא יצאו", וכדאיתא בהמשך (קא ע"א): "ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה", ולכן אין יוצאין חובת קידוש בבית הכנסת, ואילו לדעת רב אין צריך שיהא קידוש במקום סעודה, ויוצאים יד"ח קידוש בביהכ"נ גם כשאין אוכלים שם. וממשיכה הגמרא להקשות: "אלא לרב למה ליה לקדושי בביתיה", ומשני: "כדי להוציא בניו ובני ביתו". ואילו לשמואל שאין יוצאים יד"ח בביהכ"נ הקשו: "למה לי לקדושי בבי כנישתא", ותירצו: "לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא".

בטרם כל נפתח בדברי תוס' רבינו פרץ* - על מה שתירצו בגמ' דלרב מקדש שוב בביתו "כדי להוציא בניו ובני ביתו", וז"ל: "ואף על גב דאמר (ר"ה כט.) 'כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתו' [וא"כ איך מוציא בניו ובני ביתו, הלא הוא כבר יצא ידי חובה בביהכ"נ], הני מילי באדם שאינו בר חיובא כלל, כגון קטן, אבל גדול שהוא בר חיובא, אע"פ שיצא כבר בבית הכנסת מחויב בדבר קרינן ביה, ד'כל ישראל ערבים זה בזה', ולכך יכול להוציא בניו ובני ביתו. והכי נמי אמרינן בראש השנה (שם) 'כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין', משום דהוי ברכת נהנין, ובהאי לא הוי מחויב בדבר להוציאם כיון שיצא כבר, והכא גבי קידוש אע"פ שיש ברכת בורא פרי הגפן, מ"מ כיון דאי אפשר לקידוש בלא ברכת היין, יכול להוציאם אע"פ שיצא".

והנה, בשו"ע (או"ח סי' רעא ס"ב) נפסק: "נשים חייבות בקידוש, אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאיתקש 'זכור' ל'שמור', והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, ומוציאות את האנשים, הואיל וחייבות מן התורה כמותם", וכתב הגה"ק בעל הנודע ביהודה זי"ע ב'דגול מרבבה': "ואמנם מה שאני מסתפק אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו, אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, ואם כן האיש אינו מחויב מן התורה, והנשים שלא התפללו חייבות מן התורה, אם יוצאין בשמיעתן מן האיש, ואף שכל הברכות אך שיצא מוציא, כמ"ש במס' ראש השנה... היינו מטעם ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, כמו שכתב רש"י שם, והרי כתב הרא"ש במס' ברכות בפ"ג (סוס"י יג), שהאשה אינה בכלל ערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן, ע"ש. ואני מסתפק, אם האשה אינה בכלל ערבות, דהיינו שהיא אינה עריבה בעד אחרים, אבל האנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל, נתערבו גם בעד הנשים, ואם כן שפיר מוציא האיש את האשה, אך שכבר יצא, או דלמא, כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות, כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים... וצ"ע" (וראה בהגה' רעק"א על השו"ע שם). ואמנם כהצד השני נקט בספרו צל"ח עמ"ס ברכות (כ: ד"ה אי אמרת): "דמסתמא כי היכי דנשים אינן ערבים בשביל אנשים, הכי נמי אין האנשים ערבים בשביל הנשים".

והעיר על כך ה'שפת אמת' מסוגייתנו, כי איך אמרו שלדעת רב - אלו ששמעו קידוש בבית הכנסת ויצאו ידי חובה, מקדשים בביתם "כדי להוציא בניו ובני ביתו", הלא בפשטות ב"בני ביתו" נכללת גם אשתו, כמ"ש רש"י בברכות (כד.): "ואשתו בכלל ביתו", ואם נשים אינן בכלל ערבות, איך מוציאן יד"ח, הרי מה שמוציא את בני ביתו אחר שיצא ידי חובתו הוא משום ערבות - כדברי רבינו פרץ הנז', וכלפי הנשים שאינן בכלל ערבות איך יכולים הבעלים - שכבר יצאו ידי חובתם בביהכ"נ - להוציאן ידי חובת הנשים.

ומסיק דעל כרחך צריך לומר לא כדברי ה'דגול מרבבה', ואף שדבריו בנויים על דברי הרא"ש במס' ברכות שנשים אינן בכלל ערבות, יש לתרץ את הדברים בשתי פנים, או כפי שביאר הגה"ק רעק"א (בתוספותיו עמ"ס מגלה פ"ב מ"ד) שאין כוונת הרא"ש שאנשים ונשים אינם ערבים זה לזה, כי לאמתו של דבר - גם המה נתערבו זה לזה, אלא כוונתו היא, שחובת ערבות אינה כי אם כאשר מי שנתערב חייב בעצמו במצוה זו, ואז קיבל עליו חובת ערבות גם על הזולת, ולכן כתב הרא"ש לגבי ברכת המזון - לפי הצד במס' ברכות (כ:) שאין בנשים חובת ברכת המזון, ולכן לא נתערבו הנשים שאין בהן חובת מצוה זו על אחרים, אבל במצוה שבין אנשים ובין נשים חייבים בה שפיר 'ערבים זה לזה', ולכן במצות קידוש היום - שהכל חייבים בה, שפיר נאמר גם כלפי הנשים: "אם יצא מוציא", ולא כדברי הדגו"מ הנז', ושפיר יובנו דברי הגמרא בסוגייתנו.

בדרך נוספת ביאר, על פי מה שמשמע מדברי ה'אור החיים' הק' (ר"פ נצבים), שקטנים, נשים וגרים לא קבלו ערבות על בני ישראל, אולם, בני ישראל קבלו ערבות עליהם, ושפיר יכולים אנשים להוציא את הנשים גם כשהם עצמם כבר יצאו יד"ח, כי הם ערבים לנשים, וכל זה שלא כדברי הדגו"מ (ועי"ש בשפ"א בסיומא דמילתא: "אכן בספר מוצל מאש [להגר"י אלפנדרי סי' יב] מסיק כשי' הצל"ח ולדבריהם קשה כנ"ל, וצ"ע. וראה עוד במפתחות שם בהערות של הג"ר זוסמאן סופר זצ"ל בעמ"ח 'עט סופר').

* הדברים נכללו בספר 'מרדכי' על מכילתין, וכידוע שה'תוספות' שנדפסו ב'ספר מרדכי' על פרק ערבי פסחים, הם לרבינו פרץ.