יפה שתיקה
פסחים צט ע"א
"מכאן אמרו חכמים: יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטפשים, שנאמר (משלי יז, כח) אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב".
לשון הפסוק במלואו: גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב, אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן. הסיפא של הפסוק: אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן מובאת גם היא בגמרא לכמה גירסות, אבל המילה 'גם' שבתחילת הפסוק לא הובאה בגמרא למרות היותה חלק מאותו המשפט. וצריך ביאור למה השמיטוה.
ויותר קשה שאדרבה, מהמילה 'גם' עולה לכאורה סתירה לדברי הגמרא, הכיצד אמרו "קל וחומר לטפשים", הרי מלשון גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב משמע להיפך – שגם אויל – קל וחומר לחכם. וכך אמנם אמרו בתוספתא מסכת פסחים ט הלכה ב; בירושלמי מסכת פסחים פ"ט ה"ט; ובמסכת דרך ארץ פרק ו הלכה ד: "גם אויל מחריש חכם יחשב, ואין צריך /צורך/ לומר חכם מחריש".
אלא שהגמרא והפסוק עוסקים בשני דברים שונים. הגמרא עוסקת במעלת השתיקה, וחכם נצרך לשתוק פחות מהטפש, כי ראוי לו ללמד דברי חכמה. ואילו הפסוק עוסק במידת החשבתו של אדם לחכם – גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב, ואמנם קל וחומר שחכם מחריש חכם יֵחָשֵׁב, שהרי אכן חכם הוא.
ומעתה מבואר למה לא העתיקה הגמרא את המילה 'גם' שבפסוק – כדי לא לעורר את הבלבול והתמיהה אודות המשמעויות הסותרות לכאורה בין הקל וחומר שאמרו חכמים לבין הקל וחומר שבלשון הכתוב.
בדומה לדברים אלו כתב היפה עינים:
"חכם יחשב. בירושלמי מסיים ואצ"ל חכם מחריש, וכך הוא בתוספתא ובמסכת דרך ארץ זוטא פ"ז. ובתוספתא ראיתי בהג' הגר"א שמוחקו וטעמו משום דהוא סותר למ"ש מקודם ק"ו לטפשים. ובמסכת דרך ארץ זוטא לא מחקו. ונראה דאקרא קאי גם אויל כו' משמע דאין צריך לומר חכם מחריש. ומ"ש ק"ו לטפשים הוא מסברא חיצונה גם קאי על התועלת שאם לחכם טוב ומועיל שלא יצא מפיו דבר שלא כדת ק"ו שטוב ומועיל לכסיל שכל דבריו מקולקלים".
