גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרפ"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף יט עמוד ב
בענין הריגת בעלי חיים - האם יש בה משום איסור צער בעלי חיים
בשו"ת
נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' י) נשאל אודות "איש אחד אשר זכהו ה' בנחלה רחבה, ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד, או אם אסור לישראל לעשות דבר זה, אי משום צער בעלי חיים אי משום בל תשחית". ותחילה מנמק הגאון הנוב"י שתי סיבות להיתר, וז"ל: "אין לנו להאריך בזה, כי כבר האריך מהרא"י (התרומת הדשן) בפסקים וכתבים סי' קה, שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צער בע"ח, וגם לא שייך צער בע"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים, אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בע"ח לית ביה משום צער בע"ח", ועיי"ש הוכחתו ממס' חולין (ז:) ואמ"ל.
אך למעשה כותב הנוב"י בזה"ל: "ואמנם מאוד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ועשיו, ואין זה דרכי אברהם יצחק ויעקב... ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה... ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה זו, בזה לא שייך אכזריות, והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם, ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהם, וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות. ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה, ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא, שהרי כל העוסקים בזה צריכים להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות, ורחמנא אמר 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשיו, שהכתוב העיד עליו (בראשית כה, כז) 'ויהי עשו איש ידע ציד' וכו', ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו (שם, לב) 'הנה אנכי הולך למות', ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות, וכן פי'
הרמב"ן (עי' אב"ע, רשב"ם וחזקוני ועוד), ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות...", ועעו"ש המשך דבריו.
ובספרי האחרונים יש אריכות גדולה בענין חידושו של הנוב"י, ש"לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים, אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בע"ח לית ביה משום צעב"ח". בשו"ת
עבודת הגרשוני (סי' יג) ובשו"ת
שבות יעקב (ח"ג סי' עא) בשאלת השואל אכן מבואר שאין איסור צער בע"ח בהמתתם, אך מאידך, מתשובת השבות יעקב (שם) וכן הוא בשו"ת
שמש צדקה (יו"ד סי' ח"י) מבואר שיש בזה משום צער בע"ח, וכן האריך בשו"ת
שואל ומשיב (תנינא ח"ג סי' סה) והביא שנעלם מדברי הפוסקים דברי
החינוך (מצוה תנא) שכתב "בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים בב"מ (לב:) ובשבת (קכה.) אם הוא אסור דאוריתא, והעלו לפי הדומה שאסור מדאוריתא", הרי שגם כשממיתים בע"ח יש משום צער בע"ח (עי' שד"ח מע' צ כלל א וב').
והגר"ש גאנצפריד זצ"ל בעל הקיצור שו"ע הוכיח בזה בספרו
'פני שלמה' מסוגייתנו (יט ע"ב - כ ע"א), דהנה איתא: "
אמר רבי טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון", ופירש"י: "אינו ממעט בחלון - שבין בית לבית ויש בו פותח טפח ומת מונח באחת מהן וטומאה בוקעת לצד שני, אין רקיק ממעט שיעורן מלהוציא טומאה, דכיון דראוי לאכילה - לא מבטיל להתם דנהוי כמחיצה", יסוד הדברים הוא, שאוכלים אינם מתבטלים אל הבית להיות חלק מהבית, ומשו"ה אינם גורמים שום דבר בשיעור גובה החלון והבית, כי עתידים להנטל מאיפה שהם מונחים. ובהמשך מביאה הגמרא ברייתא: "
והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ועוף ששכן בחלון ועובד כוכבים שישב בחלון ובן שמנה המונח בחלון והמלח וכלי חרס וספר תורה כולם ממעטין בחלון", ועל ברייתא זו הקשו: "והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה, ערקא ואזלא", כלומר, היאך ממעטים הם בחלון, הלא הבעלי חיים אינם עתידים להשאר שם כי יברחו וילכו, ותירצו דמיירי "בקשורה" - ואינם יכולים לברוח. והקשו שוב: "שחיט לה", כי האדם צריך להבע"ח לשוחטם, ולא יניחם שם ואיך הם מתבטלים אל החלון, ותירצו: "בטמאה", שאינה עומדת לשחיטה, והקשו עוד: "מזבין לה לנכרי", הלא בהמה טמאה עומדת למכירה לנכרי, ובוודאי לא ישארו שמה, ואיך הם מתבטלים, ותירצו: "בכחושה", ואינה עומדת למכירה, וממשיכים להקשות: "פסיק שדי לה לכלבים", הלא עדיין אפשר לחתוך האבר והבשר המדולדלין ולזרקן לפני כלבים, ובכן לא ישארו בחלון, ותירצו: "כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד", ומשו"ה נחשבים האבר והבשר המדולדלים כחלק מן החלון.
ובחידושי הר"י מיגש מקשה עוד: "וליכא למימר דשחיט לה ופסיק לה לההוא אבר ושדי לכלבים [כלומר, כשחותכים את האבר אחרי השחיטה, אין צער לבע"ח, ולכאורה אפשר לעשות כן], חדא דלאו אורח ארעא למשחט לה לבהמה כי היכי דניחתוך לה לפני כלבים, ועוד, דכיון דלאו בת שחיטה היא - שחיטתה נמי צער בעלי חיים, דהא הריגה היא ולא שחיטה". תירץ בזה שני תירוצים: א. שאין דרך להרוג בהמה לתתה לפני כלבים, ומשו"ה מתבטלת אל החלון, וכן תירצו רוב הראשונים (עי' רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, רבינו יונה והר"ן). ב. שכל בע"ח שאינם ראויים לשחיטה, נחשבת שחיטתה כהריגה, ואסור לעשות כן משום צער בע"ח. ולכאורה זהו שלא כדברי הנוב"י, שאין בהריגת בע"ח משום איסור צעב"ח, ויתכן שלכן לא הביאו שאר הראשונים תי' זה, כי חלוקים הם על הר"י מיגש ביסוד זה, וסוברים שאין בהריגת בעלי חיים משום צעב"ח.
