סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי – קיקיון

 

"ולא בשמן קיק וכו'. מאי שמן קיק? - אמר שמואל: שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי: עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. רב יצחק בריה דרב יהודה אמר: משחא דקאזא. ריש לקיש אמר: קיקיון דיונה. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי, ומדפשקי רבי, ועל פום חנותא מדלן יתיה, ומפרצידוהי עבדי משחא, ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא" (שבת, כא ע"א).

פירוש: שנינו במשנה כי לֹא מדליקים נרות שבת בְּשֶׁמֶן קִיק. ושואלים: מַאי [מהו] שֶׁמֶן קִיק זה? אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁאֵילְתִּינְהוּ [שאלתי אותם] את כָּל נָחוֹתֵי יַמָּא [יורדי הים], וְאָמְרוּ לִי: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְ"קִיק" שְׁמוֹ, ומשמנו עושים את שמן הקיק. רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ [בנו] של רַב יְהוּדָה אָמַר: המדובר הוא במִשְׁחָא דְּקָאזָא [שמן כותנה]. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: הוא שמן שנעשה מן הקיקיון, כעין קִיקָיוֹן של יוֹנָה. ואָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי [אני ראיתי] את מין הקִיקָיוֹן של יוֹנָה וּלְעץ צְלוֹלִיבָא דָּמֵי [הוא דומה] וּמִדִּפְשְׁקֵי רַבִּי [וגדל על יד תעלות מים], וְעַל פּוּם חָנוּתָא מַדְלָן יָתֵיהּ [פתחי החנויות מדלים אותו], וּמִפַּרְצִידוֹהִי עָבְדִי מִשְׁחָא [ומגרעיניו עושים שמן], וּבְעַנְפוֹהִי נַיְיחָן כָּל בְּרִיחֵי דְּמַעְרְבָא [ותחת ענפיו נחים כל חולי ארץ ישראל] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: קיקיון מצוי          שם באנגלית: Castor-Oil Plant          שם מדעי: Ricinus communis

שם נרדף במקורות: קיק, צלוליבא         שמות בשפות אחרות: ערבית - ח'ירווע יהודה


הנושא המרכזי: לזיהוי הקיקיון


בניסיוננו לזהות את קיקיון דיונה אנו "חולקים" על דבריו של האבן עזרא (שם) שכתב: "וימן, קיקיון - חכמי ספרד אומרים דלעת או קרה, ואין צורך לדעת מהו". נראה שהוא לא הוטרד משאלה זו אם כי מצא לנכון לנסות ולהציג את הזיהוי של הקיקיון על ידי חכמי ספרד. ייתכן וכוונת האבן עזרא לומר שאין טעם לחקור מהו הקיקיון שהרי מדובר בנס שהרי הקיקיון גדל "בן לילה" ולכן מין כזה אינו קיים במציאות.

בשורות הבאות אציג את שתי מסורות הזיהוי העיקריות לצמח הקיקיון והצעה לזהות ה"תולעת" שגרמה בסופו של דבר להתייבשות הקיקיון. המשותף לשתי המסורות הוא הנטייה למצוא צמח בעל עלים גדולים המתפתח במהירות שהיה מסוגל להצל על יונה. המלבי"ם התמודד עם הקושי מדוע היה זקוק יונה גם לצל הקיקיון בנוסף לסוכה שבנה: "וימן אלקים קיקיון כי צל הסוכה לא היה מגין הרבה כמ"ש וישב תחתיה בצל, מבואר שלא היה הצל בכל הסוכה כי דפנות הסוכה לא סככו רק נגד הצד שעמדה שם השמש וכו'". ז. עמר סבור שקיימת סבירות גבוהה, אם כי לא וודאית, שאחד מזיהויים אלו הוא הנכון ואכן היו מפרשים שהביאו את שתי מסורות זיהוי אלו.

מסורת אחת מזהה את הקיקיון עם דלעת הבקבוק שהייתה גידול ידוע בעולם העתיק. מסורת זו היא המסורת הקדומה ביותר ומתאימה לתיאור המקראי משום שדלעת הבקבוק היא צמח מטפס בעל עלים גדולים המתפשט במהירות. על התאמתה של הדלעת כצמח צל אנו לומדים במשנה בסוכה (פ"א מ"ד): "הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבה פסולה". הדלעת רגישה למזיקים ועלולה לקמול במהירות כפי שמתואר בפסוק: "וַיְמַן הָאֱלֹקִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ". זיהוי הקיקיון עם הדלעת מופיע בתרגום השבעים (שם הוא נקרא kolokynthe) ובמסורת הסורית והערבית.  בקוראן נקרא הקיקיון המקראי בשם "יקטין" ורוב פרשני הקוראן המוסלמים זיהו אותו עם ה"קרע" או אחד ממיני הדלועים. בימי הביניים אנו מוצאים אותו אצל פרשנים כמו רבי נתן מרומי ("הערוך") ופרשני ספרד למשל האבן עזרא שהובא לעיל.

המסורת השנייה מזהה את הקיקיון עם הצמח הנקרא בשם זה גם בימינו. הקיקיון המצוי נפוץ בבבל שם שכנה נינוה וזרעיו נמצאו בקברות הפרעונים או משום שגרמו למותם או כתרופה לעולם הבא. במצרית הוא נקרא ק'ק', ביוונית ובקופטית kiki ובלשון המשנה קיק. הירונימוס תירגם בוולגטה קיקיון – קרא אך לעומת זאת בפירושו ליונה תירגם ricinus כלומר עץ הקיקיון. ברד"ק אנו מוצאים מסורת זיהוי של השם הערבי:

"וקיקיון - הוא עשב שתארכנה פארותיו ותגבהנה ועושה צל, ובמשנה ולא בשמן קיק ואמרו בגמרא מאי קיק ריש לקיש אמר קיקיון דיונה אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי ואבי פשקי רבי פי' בין בצעי המים הוא גדל ועל פום חנוון מדלן יתיה פי' על פתחי החנויות מדלין אותו לצל ומפרצדוהי עבדין משחא, פירש מגרעיניו עושין שמן. ופי' רבינו שמואל בן חפני שהוא עשב הנקרא בלשון ערבי אלכרו"א ופי' צלוליבא מצאתי בתשובת הגאונים אילן סרק ויש במקומינו הרבה ועושה גרעינים ועושין מהן שמן וכל מי שיש לו צנה הרבה שותה ממנו ושמו בלשון ערבי אלכרו"ע".

זיהוי זה מופיע גם בערוך (ערך "צלליבא"): "בריש במה מדליקין ולצלוליבא דמי פירש בתשובות אילן סרק יש במקומינו ועושה גרעינין ועושין מהן שמן ומין סממנין וכל מי שיש בו צינה הרבה שותה משמנו ושמו בלשון ערבי אלכרוע ושמנו קורין דהן כרוע". ברמב"ם (שבת, פ"ב מ"א): "שמן קיק, שמן "כ'רוע" וכיוצא בו משאר שמנים שהם עבים".

זיהוי ה"קיקיון" עם הקיקיון המצוי מתאים יותר לתיאורו בבבלי (שבת, כא ע"א) בסוגיה העוסקת בשאלה מהו שמן קיק. ריש לקיש זיהה את שמן הקיק כשמן שהופק מקיקיון יונה. רבה בר חנה סיפר בהמשך הסוגיה שהוא עצמו ראה את הקיקיון והוא דומה לעץ צלוליבא, גדל ליד תעלות מים ומדלים אותו בפתחי חנויות. מגרעיניו מפיקים שמן ותחת ענפיו נחים חולי ארץ ישראל. עד ימינו משמש שמן הקיקיון למטרות שונות בתעשייה וברפואה העממית והמודרנית. הזרעים מכילים עד ששים אחוז שמן הידוע כחומר משלשל. נקודת הקיפאון של שמן הקיקיון נמוכה לכן הוא מתאים לסיכת מנועי מטוסים. הקיקיון רעיל ולכן יש להשתמש בו בזהירות. זרעיו מכוסים בקליפה קשיחה כך שאם הם נבלעים בלא שנלעסו, הם נפלטים בלי לגרום נזק. במקרה שהם נלעסים או שהם סדוקים, הרי שזרע אחד או שניים מכילים מספיק אלקלואיד כדי להמית אדם.

לאור כך שהזרעים והעלים של הקיקיון רעילים נמנעים זחלי פרפרים ("תולעים") מלאכול אותם ולכן סיפור אכילת הקיקיון על פי זיהוי זה היה תמוה. רק לפני כ – 10 שנים מצא החוקר ד"ר גונטר מילר זחלים של עש ממשפחת ה- Arctiidae שניזונו על קיקיון בנחלים שבאזור הדן. עש זה היה מין חדש למדע ובניסויי מעבדה התברר שהוא ניזון על הקיקיון בלבד. לדעתו מסוגלים זחלים רבים של עש זה לחסל עץ קיקיון תוך לילה.

זיהוי נוסף שמקורו כנראה בשיבוש מופיע בוולגטה שם תורגם הקיקיון לקיסוס (Hedra helix). זיהוי זה מופיע בירושלמי (שבת, פ"ב דף ד טור ג /ה"א): "מתני' ולא בשמן קיק רבי יוסה בשם רבי לייא קיסוסא. רבי יונה רבי זעירא בשם רב יהודה עוף הוא ושמו קיק וכו'". קיסוס החורש צומח באזור הים התיכון, בישראל הוא צמח נדיר הצומח בחורשים לחים באזור יהודה, השומרון והגליל. משמעות שמו המדעי של הסוג היא מטפס, ומשמעות שם המין היא מתפתל. מבחינה זו אולי זיהוי זה הולם את תאור הצמח המצל על יונה אך לעומת זאת לא ניתן להפיק ממנו שמן. לעף מציע לגרוס במקום קיסוסא קיקוסא (kikeos) שהוא צמח הקיקיון.
 

     
תמונה 1.  קיקיון מצוי   תמונה 2. 

  
הרחבה

הקיקיון הוא שיח מהיר צמיחה באיזורים ביצתיים ובחולות, בעל ענפים שבירים, שגובהו מגיע עד כ – 5 מ'. הקיקיון הוא צמח רעל למרות מראהו התמים .במקומות רבים מגדלים אותו כצמח נוי, אבל לעיסת זרע הקיקיון עלולה לגרום לבחילה, לכאב בטן, לטשטוש חושים ובמקרים קיצוניים אפילו למוות. קליפות הזרעים מכילות חלבון רעיל הקרוי בשם ריצין, העלול לגרום נזק בכבד. הנזק נגרם כבר לאחר בליעת כמויות זעירות (0.02 מ"ג לק"ג משקל גוף). לעיסה של כ - 5 זרעים בלבד עלולה להיות קטלנית. רעל הקיקיון מסוכן לא רק בבליעה אלא גם במגע. שיפשוף העור או העיניים במוהל של זרעי הקיקיון גורם לדלקות חמורות. בגלל נוכחות הרעל הצמח כמעט שאינו סובל מהתקפת פטריות או חרקים. שמן הקיקיון משמש ברפואה כחומר משלשל (שמן קיק), ובתחבורה כחומר סיכה מצויין. בתעשיה משמש השמן כחומר גלם לייצור סבון, חומרים פלסטיים, שמן ייבוש וחומר בורסקאות. את השמן נוהגים לסחוט מתוך הזרעים או למצותו בעזרת ממיס אורגני.

בזכות שימושיו הרבים הופץ הקיקיון מחוץ למולדתו, כנראה אפריקה הטרופית, והיום הוא מצוי ברוב האזורים החמים בעולם. זנים עמידים בפני קור הוכנסו כבר לפני כ - 100 שנה לרוסיה ולסין. הקיקיון המצוי מאכלס בעיקר קרקעות חול או גלי שפך ונפוץ במקומות רבים כצמח מעזבות. בארץ גדל הקיקיון בר כפליט תרבות והוא נפוץ בעמק הירדן ושפלת החוף. בצפון סיני ובמערב הנגב שימש בעבר לבדואים כגידול חקלאי חשוב. בארץ נעשה ניסיון שלא הצליח לגדל זן נמוך הנקצר כתבואה על מנת להפיק ממנו חומרי גלם לתעשייה הפלסטית.

העלים גדולים וקוטרם כ – 20 ס"מ, שסועים ככף יד לשבע עד תשע אונות משוננות. לצמח גוון כחלחל בגלל כסות שעווה דקה המכסה את הענפים. פרחי הקיקיון חד מיניים והצמח חד-ביתי. פרחיו ערוכים בתפרחת שאורכה כ - 20 ס"מ. הפרחים העליניים (הנקביים) יושבים בחלקה העליון והפרחים האבקניים בחלקה התחתון. הפרחים בעלי עטיף פשוט בצבע ירוק, בעל 5-3 אונות. הפרחים האבקניים מכילים אבקנים בעלי זירים מסועפים (תמונה 3). לפרחים העליניים שחלות שבגבן שיניים ובראשן שלושה עמודי-עלי אדמדמים, שכל אחד מהם מתפצל לשתי צלקות. בניגוד לרוב הצמחים בארץ הרי שפריחת הקיקיון נמשכת כמעט כל עונות השנה. הפרי - הלקט עגלגל בקוטר 2-3 ס"מ, בעל שיכים (כעין קוצים) קשים, הנפתח לאורכו ב– 3 קשוות (תמונה 4). בראש הזרעים גופיף שומני לבן ובולט המשמש מאכל לנמלים, המסייעות בכך להפצה. 
  

       
תמונה 3.  קיקיון מצוי - פריחה זכרית   תמונה 4.  קיקיון מצוי - פירות

   

 

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 204-205).
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (271-272 ).
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 177-179).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 136-138).
י. פליקס, עצי בשמים יער ונוי, צמחי התנ"ך וחז"ל (228-230).

לעיון נוסף:

באתר "צמח השדה":  "קיקיון מצוי".

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר