הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב תנא הוא ופליג; לשון פסול - בדיעבד
פסחים עח ע"ב
גמרא. אמר רב גידל אמר רב: אם זרק - הורצה. - והא בעינן אכילה! - אכילה לא מעכבא. - והא כתיב +שמות יב+ איש לפי אכלו! - למצוה. - ולעכב לא? והתניא: +שמות יב+ במכסת - מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו, יכול שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה וכשר - תלמוד לומר איש לפי אכלו תכסו - הכתוב שנה עליו לעכב. ואיתקש אוכלין למנויין! אלא רב דאמר כרבי נתן, דאמר: אכילת פסחים לא מעכבא. הי רבי נתן? אילימא הא רבי נתן - דתניא, רבי נתן אומר: מניין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד - תלמוד לומר +שמות יב+ ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, וכי כל הקהל שוחטין? והלא אין שוחט אלא אחד! אלא מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. - דילמא שאני התם, דאי ממשכי הני - חזי להני, ואי ממשכי הני - חזי להני, אלא הא רבי נתן: דתניא, נמנו עליו חבורה אחת, וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת, ראשונים שיש להן כזית - אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני, אחרונים שאין להם כזית - אין אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני. רבי נתן אומר: אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני - שכבר נזרק הדם. - אכתי, דילמא שאני התם דאי ממשכי הני - חזי להו. אם כן ליתני הואיל וראויים לימשך, מאי שכבר נזרק הדם - שמע מינה: בדם תליא מילתא, אבל אכילה לא מעכבא. - מאי דוחקיה דרב דמוקים לה מתניתין לכתחלה, ורבי נתן? נוקמה כרבנן, ואפילו דיעבד נמי לא! - רב מתניתין קשיתיה, אמאי (תני) +מסורת הש"ס: [תנן]+ אין זורק את הדם, ליתני פסול! אלא שמע מינה: אין זורק - לכתחלה, אבל דיעבד - שפיר דמי. ולרבי נתן, איש לפי אכלו למה לי? - דבעינן גברא דחזי לאכילה.
1.
מבנה הסוגיה:
גמרא. אמר רב גידל אמר רב: אם זרק - הורצה. - והא בעינן אכילה! - אכילה לא מעכבא. -
"רב" מסביר את משנתנו שהדין שצריך לזרוק את דם קרבן פסח רק כשקרבן ראוי לאכילה הוא דין לכתחילה, אבל אם הבשר טמא ולא ראוי לאכילה ובכל אופן זרק את הדם נחשב לו כקרבן פסח כשר [ואמנם אסור באכילה - מדובר בשתי מצוות: מצות הקרבת קרבן פסח ומצות אכילת קרבן פסח].
2.
והא כתיב +שמות יב+ איש לפי אכלו! - למצוה. -
לפי "רב" משמעות הפסוק רק "למצוה" כלומר, לכתחילה.
3.
ולעכב לא? והתניא: +שמות יב+ במכסת - מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו, יכול שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה וכשר - תלמוד לומר איש לפי אכלו תכסו - הכתוב שנה עליו לעכב. ואיתקש אוכלין למנויין!
הגמרא מוכיחה מברייתא שלא כרב, כי נאמר בה במפורש לגבי דין מנויים שהוא תנאי שמעכב אף בדיעבד, והגמרא טוענת שיש היקש אף לדין אכילת הקרבן, וממילא אכילה מעכבת אף בדיעבד, וזה לא כרב.
3.1
הערה: לפעמים הגמרא אומרת שרב "תנא הוא ופליג", כלומר, רב רשאי לחלוק על ברייתא. אבל כנראה שזה נאמר רק בדלית ברירה.
4.
אלא רב דאמר כרבי נתן, דאמר: אכילת פסחים לא מעכבא.
עונה הגמרא, שרב סובר כתנא רבי נתן, שבאמת אכילת הפסח לא מעכבת את הקרבתו וריצויו. ויש אולי לדקדק יותר, שכוונת הגמרא היא, שרב פוסק כרבי נתן, ולא רק שהוא סובר כמותו.
5.
... אלא הא רבי נתן: דתניא, נמנו עליו חבורה אחת, וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת, ראשונים שיש להן כזית - אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני, אחרונים שאין להם כזית - אין אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני. רבי נתן אומר: אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני - שכבר נזרק הדם. - אכתי, דילמא שאני התם דאי ממשכי הני - חזי להו. אם כן ליתני הואיל וראויים לימשך, מאי שכבר נזרק הדם - שמע מינה: בדם תליא מילתא, אבל אכילה לא מעכבא. -
הגמרא מביאה את המקור שממנו לומדים, שרבי נתן סובר שאכילה לא מעכבא.
6.
מאי דוחקיה דרב דמוקים לה מתניתין לכתחלה, ורבי נתן? נוקמה כרבנן, ואפילו דיעבד נמי לא! -
הגמרא שואלת מדוע רב לא מסביר את משנתנו כחכמים, ומעדיף להסביר את משנתנו דווקא כשיטת רבי נתן בברייתא.
6.1
תוספת הסבר: הגמרא לא שואלת מדוע רב פוסק כרבי נתן ולא כחכמים שהם רבים נגד יחיד. וזה, מפני שלאמורא יש רשות וסמכות לפסוק כדעת יחיד במשנה או בברייתא, ובדרך כלל הגמרא לא שואלת בכל מקום בש"ס כשיש תופעה כזאת מדוע האמורא פסק כיחיד ולא כחכמים. כנראה שההסבר הוא, שכאן שאלת הגמרא היא על העובדה שרב מפרש את משנתנו באופן מיוחד, ונראה לגמרא שהסברו של רב "חורג" מהפשט, ולכן היא שואלת מדוע רב מפרש את משנתנו באופן חריג שמתאים רק לשיטת רבי נתן, ומדוע הוא לא מפרש כפשוטו ולפי חכמים.
7.
רב מתניתין קשיתיה, אמאי (תני) +מסורת הש"ס: [תנן]+ אין זורק את הדם, ליתני פסול!
אלא שמע מינה: אין זורק - לכתחלה, אבל דיעבד - שפיר דמי.
ולרבי נתן, איש לפי אכלו למה לי? - דבעינן גברא דחזי לאכילה.
הגמרא מסבירה שרב סובר, שלשון המשנה מעידה שמדובר רק בדין של לכתחילה, ולא בדין שתקף גם בדיעבד כי לא כתוב במשנה "פסול". משמע מסוגייתנו, שהביטוי "פסול" משמעו שכך הדין גם בדיעבד.
8.
מכל מהלך סוגייתנו שהגמרא דנה בדברי רב נראה, שהלכה צריכה להיות כמותו בגלל מעמדו של רב ובגלל שלשון המשנה יותר מובנת לפי שיטתו [וגם מפני הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"]. וכל זה למרות שיוצא שרב פוסק כרבי נתן ולא כחכמים. והערה: ואין פה הכרעה כיחיד [רבי נתן] נגד רבים [חכמים] בברייתא, שהרי לפי הסברו של רב במשנתנו יוצא שגם המשנה עצמה סוברת כרבי נתן וממילא יש כאן גם "רבים" נגד חכמים בברייתא של רבי נתן.
9.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ד הלכה ב:
בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה אף על פי שהאימורין טהורין לא יזרוק את הדם שאין הפסח בא אלא לאכילה ואם זרק לא הורצה, ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון, נטמאו מקצת האיברים שורף את הטמאים ואוכל את הטהורים, נטמאו האימורים והבשר קיים זורק את הדם והבשר נאכל לערב, נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק את הדם ואם זרק לא הורצה, לפיכך חייבין בפסח שני שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא אם נטמאה בטומאת התהום כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.
הרמב"ם פוסק כחכמים ולא כרבי נתן, וממילא הרמב"ם לא פוסק כרב בסוגייתנו. מדוע?
10.
כסף משנה הלכות קרבן פסח פרק ד הלכה ב:
[ב] בשר הפסח שנטמא וכו'. משנה פ' כיצד צולין (דף ע"ח:) נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק (את) הדם. ומ"ש ואם זרק לא הורצה. שם פלוגתא דחכמים ורבי נתן ופסק כחכמים
ואף על גב דרב אמר דמתניתין כרבי נתן לא חש לה רבינו כיון דרבים פליגי עליה
ועוד דאמרינן ומאי דוחקיה דרב לאוקמה כרבי נתן
ועוד דמאי דאמרינן דדחקיה דא"כ ליתני פסול אינו הכרע דאיכא למימר דאגב סיפא נקט רישא ואף על גב דבתר הכי אמרינן דרב אמר דמתני' כרבי יהושע כיון דחכמים פליגי עליה כוותייהו נקטינן:
ה"כסף משנה" מדגיש שהרמב"ם פוסק כחכמים ולא כרבי נתן. הוא כנראה סובר, שהגמרא [וצריך לומר שמדובר ב"סתמא דגמרא", ויותר נכון לומר, שמדובר אפילו ב"עורך הגמרא" שדעתו מכרעת!] סוברת שאין הלכה כרב מפני שהיא שואלת על רב שהסברו במשנה דחוק, ואפילו שלכאורה רב מדייק מלשון המשנה שמדובר רק לכתחילה בגלל שאם היה מדובר שפסול אף בדיעבד הלשון היה צריך להיות "פסול", והגמרא לא מקבלת טיעון זה, כי אמנם כעיקרון הביטוי "פסול" מעיד שמדובר בדין פסול אף בדיעבד, אבל מאחר ויש סיבה לאי השימוש בלשון זה במשנתנו "אגב הסיפא...", לכן אין לדייק מלשון המשנה, וכפי שהסברנו לעיל. וממילא, אם אין הוכחה ממשנתנו יוצא שנשארה רק המחלוקת בין רבי נתן וחכמים, ואז הלכה היא כחכמים - כפסק הרמב"ם.
11.
הערה: אמנם רב יכול ורשאי לפסוק כדעת יחיד - כרבי נתן - ואף ההלכה תהיה כמותו, אבל הגמרא הסבירה, שרב פסק בגלל קושי הלשון במשנה, ומכיון שקושי זה לא מקובל על ה"סתמא דגמרא" ["עורך הגמרא"] - לפי ה"כסף משנה", לכן בסופו של דבר הלכה כחכמים נגד רבי נתן. ואף המשנה תוסבר כך, שהדין במשנה הוא אף בדיעבד - וכחכמים.
