סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 


שלום כיתה א' / אלכס טל

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

התקנה המיוחסת ליהושע בן גמלא היא חלק ממהפכה עמוקה, המוציאה את הילד מחינוך הדרגתי בחיק המשפחה אל המורשת של הקהילה


פעמיים ביום לפחות אנו אמורים את הפסוקים הידועים (דברים ו'):
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:
וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:
וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

על אף חשיבותם המכרעת של שני הפסוקים הראשונים בפרשייה זו, נושאה המרכזי הוא ללא ספק 'הדברים האלה'. הם צריכים להיות על לבבך, משוננים לבניך, עמך בכל עת ובכל מקום, על גופך ובקירות משכנך.

מהם 'הדברים האלה אשר אנכי מצוך'?

ההבנה הפשוטה מורה כי אלה המצוות שמשה עומד לומר בהמשך נאומו – אותן פרשיות העמוסות בהן, חלקן ישנות וידועות וחלקן חדשות. הדגש בפרשה הוא אם כן טכני במהותו; האדם מישראל צריך להיות מסובב במצוות, במרחב הפיסי (גופו וביתו וכל מקום שבו הוא נמצא), הכרונולוגי (בכל עת), והאינטלקטואלי שלו (לבו).

ברשימה מפורטת זו, שמן הסתם שגורה כל כך על לשוננו עד שאין אנו יורדים כבר לכל פרטיה, מוזכר חיוב השינון לבנים – "ושננתם לבניך". במובן מסוים, גם מצווה זו נושאת אופי טכני, כשאר חברותיה ברשימה, וכדבריו של רש"י: 'שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד'.

בעולמם של חכמים

לכאורה, הבן הוא עוד פרט ברשימת העצמים המרכיבים את סביבתו הטבעית של האדם. אלא שכמובן הבן או הבת אינם עוד פרט ברשימה יבשה; הם הרי ישויות עצמאיות, וגם אם בצעירותם דעתם אינה מיושבת עליהם הרי בהם תלויים עתידו של העם והמשכיותו. ואכן, דרשות הכתובים ופרשנותם למדו ממקור זה את חובת לימוד התורה לדור הבא של העם, כפי שעולה מדבריו הידועים של רש"י על אתר:

"לבניך" - אלו התלמידים. מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלהיכם"... וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים שנאמר (ד"ה ב' כט, יא) "בני עתה אל תשלו". וכשם שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם", כך הרב קרוי אב, שנאמר (מלכים ב' ב) "אבי אבי רכב ישראל וגו'".


זו המשמעות המקובלת של הציווי 'ושננתם לבניך' – עד כדי הסבתו לפני מספר שנים לג'ינגל בחירות של מפלגה דתית-לאומית מסוימת. אלא שכאמור, פשוטו של הציווי אינו נושא בקרבו את עניין לימוד התורה והמשכיותו בעם ישראל.

מנגד, מצוות העברת המורשת לבנים מופיעה בתורה בצורה מודגשת בהרבה, שני פרקים לפני פרשה זו (דברים ד):

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:
יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:


אך כאן לא מדובר על מצוות, ובוודאי לא על תלמוד תורה. כאן מדובר על הדברים אשר ראו עיניך, כמפורש בפסוק הבא – מעמד הר סיני, מאורע שהוא 'מורשת הקרב' של עם ישראל. זה אסור לו להישכח, שכן הוא אבן היסוד בהתהוותה של האומה. אולם גם כאן, באים חז"ל ונוטלים את הפסוק ממשמעותו הפשוטה, ומעבירים אותו למישור תלמוד התורה (בבלי ברכות כא ע"ב):

אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד לבנו תורה - מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך", וכתיב בתריה (אחריו): "יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב".


לפנינו אם כן פער גדול בין הציוויים המקראיים לבין השתקפותם של אלה בדברי חז"ל. בעוד שלימוד התורה ככזה אינו נובע כלל ממשמעות הפסוקים הפשוטה, בהסתכלותם של חז"ל הוא הציר המרכזי שסביבו נעה מורשת האומה, והוא השרשרת האמורה לקשר בחוליותיה את עם ישראל לדורותיו.

תינוקות לבית הספר

פער נוסף בין המשמעות המקראית הפשוטה לבין חז"ל טמון באישיות האחראית להנחלת מורשת זו. לפי הפסוק, האב הוא האָמון על העברת ה'דברים' לבניו, והוא זה המחויב בה. אולם, כבר בשלהי התקופה החשמונאית, ידועה לנו תקנתו של שמעון בן שטח (ראשית המאה הראשונה לפה"ס) מן התלמוד הירושלמי (כתובות, ח י"א): '... התקין שמעון בן שטח שלשה דברים... ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר'. עול חינוכו של הבן ניטל מן האב, וכבר אינו נעשה בין כותלי ביתו; התינוק יוצא דרך פתח הבית ("מזוזות ביתך"), נכנס למוסד ציבורי, ושם הוא משנן את לימודו.

פיתוח של תקנה זו נמצא במסכתנו, אגב קביעתה של משנת בבא בתרא ב, ג, כי אין אדם רשאי למחות ביד שכנו על קול התינוקות שהוא מלמד בחצרו.

התלמוד שואל מדוע בתחילתה, המשנה אוסרת קיום של מטרדים דומים בחצר משותפת: 'לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חברו ולא רפת בקר... יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין...'.

רבא (דור רביעי בבבל) מתרץ כי מדובר 'בתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך'. דמות זו, יהושע בן גמלא, לוטה בערפל, אך יש להניח כי מדובר באחד הכהנים הגדולים מימי הבית האחרונים. פרטי התקנה מובאים בשמו של רב, ראש ישיבת סורא בדור הראשון לאמוראי בבל, שבצעירותו למד תורה מפי ר' יהודה הנשיא בארץ ישראל (בבא בתרא כא ע"א):

דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה, מאי דרוש? "ולמדתם אותם" - ולמדתם אתם.
התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? "כי מציון תצא תורה"; ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד.
התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא.
עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.


אינדוקטרינציה בירושלים

כפי שכבר העירו רבים, לפנינו תיאור תלת שלבי. השלב הראשון מקביל למתואר בירושלמי משמו של שמעון בן שטח; החובה ללימוד התינוקות (כך גם בבבלי וגם בירושלמי!) מועברת מן האב למערכת חינוכית ציבורית. מדובר פה בלא פחות ממהפכה אמיתית, ואכן הבבלי מרגיש צורך לעגן אותה במדרש הכתוב: מ"ולמדתם אוֹתם", ל"ולמדתם אָתם". לא האבות, אלא מלמדי התינוקות – שלוחי הציבור.

בתחילה היו בתי הספר החדשים ממוקמים רק בירושלים, ועובדה זו עשויה לרמוז על טעמה של המהפכה החינוכית, כפי שמצביעים חוקרי התקופה. מדובר בימי המאבק המר בין הצדוקים לפרושים, וכידוע, שמעון בן שטח ראש לפרושים היה. חינוכם של ילדי ישראל בבתי ספר על ידי מלמדי תינוקות מאפשר פיקוח על החומר הנלמד והטמעתו. זהו כלי נשק ראשון במעלה כנגד תורתם של הצדוקים, ובשפתנו יש לכך מינוח מיוחד – אינדוקטרינציה. ירושלים הייתה הבמה המרכזית במאבק במעמד הכוהנים הגדולים בני צדוק, ולכן הושיבו שם את מלמדי התינוקות.

לאחר מכן התרחבה המהפכה, ובתי ספר הוקמו בכל אתר ואתר. בשלב השלישי הוקדם משמעותית גיל הלימוד, מסוף ימי בגרותו של הנער (שש-עשרה, שבע-עשרה), לימי הילדות הראשונים (שש, שבע). מסתבר כי המניע לתקנה האחרונה, שכנראה היא זו של יהושע בן גמלא, הוא חינוכי-מעשי; דמו של הטיפש-עשרה חם כידוע, והוא עשוי לתת לרבו הזדמנויות לא מעטות לכעוס עליו. ומכאן ההמשך ברור – הרב 'מבעיט בו ויצא', ובאותו רגע התהליך החינוכי מסתיים בכישלון. הילד הרך בן השש תמים עדיין, ואין הוא בדרך-כלל מרדן וקשה לחינוך.

החינוך הטבעי

לפנינו אם כן פערים גדולים בין פשוטו של מקרא לתורתם של חז"ל. הפערים נוגעים הן לחומר המועבר מאב לבן (ידיעת ושליטה במצוות כנגד לימוד תורה), הן במהותה של המורשת האמורה לעבור מדור לדור (אירוע מעמד הר סיני כנגד לימוד התורה), והן בסמכות הממונה על העברה זו (האב כנגד בית הספר). רבות נכתב על מהפכות אלו ועל השלכותיהן העמוקות והנרחבות על אופי העם וסוד הישרדותו באימי הגלות, ולא תספיק היריעה להכילן. כאן נעמוד רק על נקודה אחת, והיא משמעות תחילת חניכתו של הילד. בתפיסת המקרא, תהליך החינוך של הילד הדרגתי ביותר, כיוון שהוא נעשה בסביבתו הטבעית ועל ידי האנשים המוכרים לו ביותר – הוריו. לעומת זאת, ההליכה לבית הספר בגיל הרך של שש שנים כרוכה בעזיבת אותה סביבה חמה ומגינה ובהתמודדות עם אנשים וחברים זרים. מדובר באוסף של עשרות ילדים, שעליהם מופקד מורה ולידו לפעמים גם עוזר, כפי שנידון בהמשך סוגיית התלמוד. זהו ממש הלם רגשי, שלא כל ילד מסוגל לעמוד בו.

תהליך חניכה זה מתואר במקורות לא מעטים, ומשותף לתרבויות רבות. נביט נא בתיאור הלקוח ממחזור ויטרי, לר' שמחה ב"ר שמואל מתלמידי רש"י, מצרפת של סוף המאה הי"א או תחילתה של המאה הי"ב (סימן תקח):

וכשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה, כותבין לו את האותיות על לוח, ומרחיצין אותו, ומלבישין אתו בגדים נקיים. ולשין לו ג' חלות של סולת בדבש – ובתולה לשה את העיסה – ומבשלין לו שלוש ביצים. ומביאין לו תפוחים ומיני פירות, ומחזרים אחר חכם וחשוב להוליכו לבית הספר. ומכסהו תחת כנפיו. ומעלהו לבית הכנסת, ומאכילין אותו חלות בדבש, ומן הביצים ומן הפירות. ומקרין לו את האותיות ואחר כך מחפים אותן בדבש, ואומרים לו: לחוך. ומחזירין אותו לאמו אף מכוסה.
וכשמתחילין ללומדו, בתחילה מפתים אותו, ולבסוף רצועה על גביו. ופותחין לו בתורת כהנים תחילה. ומרגילין אותו לנענע בגופו כשהוא לומד...
דע שדומה הענין הזה כאילו הקריבו לפני הר סיני... ללמדך שתנהוג בבניך כשתכניסהו לתלמוד תורה כמנהג הזה, לכסותו ולהעלותו. שכן מצינו במשה שעשה כסדר הזה לישראל...


תהליך חניכת הילד ללימוד התורה מחליף כאן לא רק את זיכרון מעמד הר סיני, אלא אף את המעמד עצמו. יש כאן ממש שחזור והחייאה של מתן התורה לכל ילד מחדש, בצורה של לימוד התורה – תורת כוהנים. מבט זה מאפשר לנו להבין את גודלה ועוצמתה של מהפכת החינוך החז"לית; ההשתייכות הלאומית אינה תלויה יותר בזיכרון ההיסטורי לבדו, "והודעתם לבניך ולבני בניך", אלא בלימוד אקטיבי-יצירתי של התורה שבעל-פה בכל דור מחדש, והוא זה המגדירה כעת. המעבר מזיכרון ללימוד נושא בחובו כוחות עצומים כמו גם בעיות לא מעטות, אך בין אם נחפוץ בכך ובין אם לא, זהו אופיו של העם כפי שהתגבש זה כבר שני אלפי שנה. ותחילתו – בתקנותיהם של שמעון בן שטח ויהושע בן גמלא.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר