אבין תכלא
פסחים ע ע"ב
"אמר אביי: אבין תכלא לימא כי הא מילתא?!".
רש"י פירש פה ובמסכת חולין דף קי ע"א שפירוש תכלא – שקובר את בניו היה, וכך פירש רבינו גרשום בחולין. תכלא הוא איפוא מלשון כְּלָיָה.
ותמהו המפרשים הכיצד פה קדוש יאמר דברי חדודים לצער את אבין. וכי למה זה יזכיר את צער השכול שאינו ממין העניין, לזרות מלח על פצעי נפשו?!
אמנם אמרו בירושלמי מסכתות פאה פרק א הלכה א; וקידושין פרק א הלכה ז: "אמר רבי אבין [אבון] פטור אני מכיבוד אב ואם. אמרו: כד עברית ליה אימיה מית אבוי, כד ילדתיה מית אימיה". ובמהדורת שטיינזלץ הוצע שמשום כך נקרא תכלא.
לפיכך מבואר, דוקא אביי היה זה שכינה את רבין תכלא. ולא כדי לצערו חלילה, אלא דוקא כדי להצביע על מעלתו. שכן גם אביי עצמו היה יתום כמותו – "כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו - מתה אמו" (מסכת קידושין דף לא ע"ב). והיה מכונה אביי, ראשי תיבות: אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם (הושע יד, ד). כי מצוי הוא שיתומים מגיעים למעלות רוחניות יתר על שאר בני אדם. ומצינו במסכת כתובות דף קו ע"א שהיו תלמידים וביניהם תלמידי אביי עצמו מכנים את עצמם יתמי דיתמי. משום כך תמה אביי וטען שמצפה הוא מרבי אבין שיאמר רק דברים מכוונים לחלוטין.
