הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הואיל" - קובעים לפי המחשבה או לפי המעשה
פסחים סב ע"א
אלא אמר רב אשי: רב חסדא ורבה,
בהאי קרא קמיפלגי: +ויקרא א+ ונרצה לו לכפר עליו - עליו ולא על חבירו. רבה סבר: חבירו דומיא דידיה, מה הוא דבר כפרה - אף חבירו דבר כפרה, לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא. ורב חסדא סבר: האי ערל נמי, כיון דבר חיובא הוא - בר כפרה הוא, [הואיל] דאי בעי מתקן נפשיה.
ומי אית ליה לרב חסדא הואיל? והא איתמר: האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן: הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה - השתא נמי חזי ליה, ולא לקי. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל.
בשלמא דרבה אדרבה - לא קשיא; הכא - מחוסר מעשה, התם - דלא מחוסר מעשה.
אלא דרב חסדא אדרב חסדא קשיא! - אמרי: כי לית ליה לרב חסדא הואיל - לקולא, לחומרא - אית ליה.
1.
מבלי להיכנס לתוכן המלא של הסוגיה נאמר רק שרב אשי מסביר שרבה סובר שערל איננו בר כפרה, ואילו רב חסדא סובר שערל הוא כן בר כפרה מכיון שהוא יכול להימול ואז יוכל לאכול מקרבן הפסח ונקרא בר כפרה אפילו בזמן שלא נימול - זה נקרא "הואיל".
2.
והגמרא מקשה מסוגיה אחרת שמשמע ממנה להיפך, שרבה הוא שסובר את העיקרון של "הואיל", ורב חסדא סובר לא מקבל את העיקרון של "הואיל". המקרה הנדון שם הוא אודות אדם שמכין אוכל מיום טוב לחול. כיון שיש בזה איסור תורה ממש של הכנה ליום חול לכן רב חסדא אומר שחייב עונש מלקות כדין כל מי שמחלל במזיד שבת או יום טוב.
והגמרא מיישבת את הסתירה ומלמדתנו כמה כללים בנושא זה:
2.1
רבה סובר שאת הכלל של "הואיל" אומרים רק אם מצפים לארוע "חיצוני" [שיבואו אורחים] ואין אומרים את הכלל הזה אם נדרשת פעולה אקטיוית חשובה [למשל: ביצוע ברית מילה] - כבסוגייתנו.
2.2
רב חסדא סובר שאין אומרים את העיקרון של "הואיל" לקולא, אבל לחומרא כן אומרים. זאת אומרת: אם כתוצאה מהכלל של "הואיל" התוצאה תהיה דין יותר חמור, אזי כן משתמשים בכלל הזה. ולכן בסוגייתנו רב חסדא סובר שאומרים "הואיל".
3.
כמו כן חשוב מאד להדגיש שלפי סוגייתנו יוצא שהכלל של "הואיל" לא מתאים רק לדין המפורסם לעיל של הכנה מיום טוב ליום חול, שאומרים שהואיל ואולי יבואו אורחים ביום טוב עצמו לכן מתברר שההכנה בסופו של דבר היתה לצורך יום טוב, ולכן - אפילו אם בסופו של דבר לא באו אורחים - הוא לא נענש בעונש מלקות, אבל ברור, שלכתחילה ראוי שלא להכין מיום טוב ליום חול.
4.
ראה מה שכתבנו על מסכת פסחים דף מו:
בגמרא:
לא, דכולי עלמא סברי טובת הנאה אינה ממון, והכא בהואיל קמיפלגי. דרבי אליעזר סבר: אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה - ממוניה הוא. ורבי יהושע סבר: לא אמרינן הואיל.
איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל - היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. - ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא? - אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין - אית ליה היכירא. -
5.
הגמרא אומרת שהמחלוקת במשנתנו תלויה במחלוקת רבה ורב חסדא [כך היא אומרת במפורש בדפים הבאים]. למעשה צריך לפרש להיפך, שרבה ורב חסדא עצמם כנראה התבססו על המחלוקת במשנתנו כדי לקבוע את דעתם. רבה סובר כרבי אליעזר [או יותר מדוייק יהיה לומר שהוא פוסק כמותו] שאומרים "הואיל" ורב חסדא סובר כרבי יהושע שלא אומרים "הואיל".
6.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק א הלכה טו:
המבשל ביום טוב לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאילו כ באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן, עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו ל לגוים ולבהמה.
7.
הגהות מיימוניות הלכות יום טוב פרק א הלכה טו:
[כ] כרבה דאית ליה הואיל דלא כרב חסדא דאמרינן פרק אלו עוברין הא דרבה ורב חסדא מחלוקת דרבי אליעזר ורבי יהושע הוא ושם פסקינן הלכה כרבי אליעזר, ע"כ:
הוא מסביר שהרמב"ם פוסק כרבה בסוגייתנו שהמבשל ביום טוב לגוי או לבהמה או ליום חול אינו לוקה כי יתכן שיבואו אליו אורחים ואז יתן להם מהתבשיל ונקרא שבישל לצורך יום טוב. ומכיון שרבה מתאים לשיטת רבי אליעזר במשנתנו והגמרא בדפים הבאים פוסקת כרבי אליעזר, יוצא אפוא שהלכה גם כרבה.
8.
ויש להסביר:
הכרעה מפורשת כרבה נצרכת מפני שבכמה מקומות בראשונים משמע ש"רבה ורב חסדא" - הלכה כרב חסדא [ראה "יחי ראובן", עמוד קד].
8.1
ומצד שני גם במחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע כדברי הרשב"ם מסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב:
"...הלכך כל כללות שבגמרא כגון
...ר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע
ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה
ולכן היינו צריכים לפסוק בסוגייתנו כרבי יהושע וכרב חסדא שסובר [פוסק] כמותו. ורק בגלל המשך דברי הגמרא שפוסקת כרבי אליעזר פוסקים גם כאן כרבה.
ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים צב-צג.
9.
הסבר "רעיוני" למחלוקת:
"אתוון דאורייתא", סימן כה:
והנה טעמא דרבה מובן בנקל דלטעמיה אזיל דס"ל בפסחים דף מ"ו עמוד ב, דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה מטעמא דהואיל אי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה. ורב חסדא פליג עליה התם וסובר דלוקה ולא אמרינן הואיל וכו'.
וכבר העירו כל האחרונים דסברת פלוגתתם הוא אי בתר מחשבה אזלינן או בתר מעשה אזלינן.
דרבה ס"ל דבתר מעשה אזלינן ועל כן עצם המעשה היא מלאכת אוכל נפש כיון שראויים לאורחים.
ורב יוסף ס"ל דבתר מחשבה אזלינן ולכן לא חשיבא מלאכת אוכל נפש דיו"ט כיון דלא היתה כוונת האופה עבור האורחים שיבואו ביו"ט כי אם היתה כוונתו לצורך חול.
רבה שסובר שאומרים "הואיל" סובר שהולכים אחר ה"מעשה", וכיון שהמאכל ראוי לאורחים הוא נחשב כ"אוכל נפש" אפילו אם האדם בישל לצורך אחר, ואילו רב חסדא סובר שהולכים אחר ה"מחשבה" של האדם, וכיון שהאדם חשב על מאכל ליום חול או לגוי אין זה נחשב כ"אוכל נפש" ולוקה. וזו המשמעות שלא אומרים "הואיל". זאת אומרת שהכלל להלכה שאומרים "הואיל" מעיד שמתייחסים ל"מעשה" שכלפי חוץ ראוי לאורחים.
9.1
מעניין, שלפי ההסבר הזה יוצא, שדבר שהוא פוטנציאלי נחשב כאן דווקא כ"מעשה" ולא כ"מחשבה". אבל אולי כוונתו היא שלא מדובר בפוטנציאל אלא בדבר שריאלי ממש עכשיו בשעת הבישול שראוי לאורחים [אם יבואו, למרות שלא הזמינם!]
10.
יש בסוגיה משמעות לפסיכולוגיה של האדם במקרה שאם האדם יפסיד כסף אם לא יבואו אורחים אזי הוא באמת מתכוון לזה שממתין לאורחים כדי שיוכל הוא עצמו להשתמש בשחיטה ששחט.
11.
לגבי ההבחנה בין "פעולה" ל"מחשבה" מובאות בסוגייתנו דוגמאות נוספות, ב"ילקוט ביאורים", עמודים טו-טז:
במסכת מועד קטן דף ב עמוד ב, בעניין המנכש עשבים רעים מתוך הטובים כדי שהטובים יצמחו טוב יותר, או שמשקה מים לזרעים, שנחלקו בזה רבה ורב יוסף האם חיובו הוא משום חורש או משום זורע,
11.1
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ב עמוד ב:
אתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה?
רבה אמר: משום חורש,
רב יוסף אמר: משום זורע. אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של חורש - לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא. אמר רב יוסף: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של זורע - לצמוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא. אמר ליה אביי לרבה: לדידך קשיא, ולרב יוסף קשיא. לדידך קשיא: משום חורש אין, משום זורע לא? לרב יוסף קשיא: משום זורע אין, משום חורש לא? וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא, והאמר רב כהנא: זומר וצריך לעצים - חייב שתים, אחת משום נוטע ואחת משום קוצר. קשיא.
11.2
ועל כך אומר תוס':
תוספות מסכת מועד קטן דף ב עמוד ב:
קא מרפויי ארעא - דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש
ורב יוסף אף על גב דעיקר מלאכה דומה לחורש מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא
ובהכי פליגי
דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה
ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן דהויא עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון.
12.
וכן ראה מה שכתבנו על מסכת מנחות דף סב, שם מוזכרים שני המושגים האלה במפורש "בתר מחשבתו אזלינן" או "בתר מעשיו אזלינן":
בגמרא:
א"ל רבינא לרב אשי: נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין, מהו? בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מיכוין, או דלמא בתר מעשיו אזלינן?
א"ל: לאו היינו דרבה ורבא? דאיתמר:
שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים - חייב,
להעלות דגים והעלה דגים ותינוק - רבא אמר: חייב, ורבה אמר: פטור,
ועד כאן רבה לא קא פטר, אלא כיון דשמע, אמרי' נמי דעתיה אתינוק, אבל לא שמע לא.
ואיכא דאמרי,
א"ל: היינו פלוגתייהו דרבה ורבא; דאיתמר:
(לא) שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים - חייב,
להעלות דגים והעלה תינוק ודגים - רבה אמר: פטור, ורבא אמר: חייב;
רבה אמר פטור, זיל בתר מעשיו; ורבא אמר חייב, זיל בתר מחשבתו.
12.1
רבינא מעלה שאלה עקרונית מאד מעניינת: האם דנים את האדם לפי מחשבתו או לפי מעשיו.
רב אשי קישר זאת למחלוקת רבה ורבא בהלכות שבת. אדם התכוון לצוד דגים וצד בפועל דגים ותינוק. אם היה צד דגים בלבד - חייב לפי כל הדעות על עבירה של מלאכת "ציד", אבל מכיון שבפועל גם הציל אדם הרי שיש מחלוקת. רבא מחייב ורבה פוטר. בנוסח הראשון בגמרא משמע שרבה פוטר רק בגלל "ששמע", זאת אומרת בגלל שהיה בידיעתו שאולי יציל תינוק. משמע שאם לא חשב כלל על פעולת ההיתר - חייב גם לפי רבה. מסקנה: דנים לפי המחשבה גם לפי רבה וגם לפי רבא.
12.2
לפי ניסוח ה"איכא דאמרי" המחלוקת בין רבה ורבא כללית יותר ואפילו אם ידע שאולי יש שם תינוק אבל התכוון "רק" לצוד דגים והציל תינוק – רבה פוטר כי קובעים אחר מעשיו בפועל.
ושם הוספנו...
