מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

בעלות על פיקדון וחמץ

חיוב כפל המוטלים על גנב, ואף תשלומי ארבעה וחמישה אם טבח ומכר, הם רק כשהחפץ הנגנב היה בבעלותו של מי שנגנב ממנו: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים" (שמות כב, ו). "וגונב מבית האיש"- ולא מביתו של מי שכבר גנב את הפקדון מהבעלים. כך גם, אם החפץ הנגנב היה אף בבית הבעלים, אך הם הוקדשו למקדש. ר' שמעון חולק וסובר שקדשים שחייב באחריותם, דהיינו שאם נגנבו או נאבדו חייבים הבעלים להפריש אחרים תחתיהם, חייב הגנב בכפל ובארבעה וחמשה. מאחר והבעלים חייב באחריותם, הם נכללים בהגדרה: "וגונב מבית האיש". הלכה כחכמים: "הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה, שנאמר: 'וגונב מבית האיש' ולא מבית הקדש" (רמב"ם הל' גניבה ב, א).
הרב שלמה איגר (גליון מהרש"א בבבא קמא כאן), מציין לדברי רבינו יונה שלמד מכאן שגם כשהנפקד קבל על עצמו אחריות על חמץ המפקיד, המפקיד גם כן חייב בביעורו, והרא"ש (פסחים א, ד), כתב שלא הבין ראייתו.
הרב יהושע וואלק כותב: "ובעיני יפלא על מאור עינינו הרא"ש ז"ל שהרי לכאורה דברי רבינו יונה ז"ל נכונים בטעמן" (פני יהושע פסחים ו ע"א). על אף שהחפץ בידי הבעלים והוא אף נוטל על עצמו אחריות לשומרם, כיון "שהגזבר יכול ליטלו בכל זמן מרשות הבעלים קרינן בהו בית הקדש, דכייחד רשותו להקדש דמי", ואותו הדבר גם בפקדון חמץ. כיון שהמפקיד יכול ליטול הפקדון שלו בכל זמן מהנפקד, זה נחשב כאילו החמץ אצל הבעלים, ואילו הנפקד רק ייחד מקום אצלו, בו הוא הניח את חפץ החמץ.
מכאן שלא המיקום הגיאוגרפי של הפקדון או החמץ קובע לענין ביעור חמץ או חיובי גניבה, ואף לא מי נטל אחריות על שמירתם, אלא על מי שמוגדר כבעליו המשפטיים של החפץ.