|
בס"ד יד אלול תשס"ט בבא בתרא ח, א - ט, א צדקה - בלש או פראייר? אנחנו מתקרבים לימי הדין, אשר בהם קבעו חז"ל שלושה אופנים לחזור בתשובה. המדרש (שהוא המקור לפיוט 'ונתנה תוקף' המיוחס לר' אמנון ממגנצא) אומר שישנם שלושה דברים המקרעים את גזר דינו של האדם: 1. תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ב הלכה א אמר רבי אלעזר: שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואלו הן: תפילה וצדקה ותשובה, ושלשתן בפסוק אחד (דהי"ב ז, יד): "וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ" - זו תפילה. "וִיבַקְשׁוּ פָנַי" - זו צדקה, כמה דאת אמר "אני בצדק אחזה פניך". "וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים" - זו תשובה. אם עשו כן מה כתיב תמן? "וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם". אגב, יש לציין שהמדרש התחיל עם תפילה, אח"כ צדקה ואח"כ תשובה, ע"פ סדר הפסוק. ובכל זאת הפייטן סידר את הדברים אחרת: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". בהמשך השיעור נעלה השערה ליישוב עניין זה. מכיון שאחת הדרכים לשוב בתשובה היא ע"י הצדקה, בחרתי לעסוק השבוע בנושא הצדקה, אשר העסיק אותנו בשניים מתוך הדפים שנלמדו השבוע בדף היומי. השאלות שאותן ברצוני לבדוק: 1. עד כמה מחוייב אדם לבדוק כשנותן צדקה? 2. אם התברר שטעה האדם, האם הצדקה שהוא נתן נחשבת מצוה או לא? 3. אם נסיק שאיני חייב לבדוק, ושהצדקה אינה נחשבת, כיצד ניתן להתגונן מפני רמאים, מכיון שאני חייב לתת לכל מי שמבקש, אבל לא בהכרח מקבל על כך שכר? 1. עד כמה מחוייב אדם לבדוק כשנותן צדקה? ישנם אנשים שנמנעים לתת צדקה לקבצנים ברחוב או בחתונות או בהלוויות או בזמן התפילה מתוך 'אידיאולוגיה': 'שילך לעבוד' 'איך הוא לא מתבייש לבקש במקום כזה?' 'למה הוא חייב להפריע לי באמצע התפילה?' וכו'. ברצוני לברר מבחינה הלכתית, האם אדם רשאי לעשות שיקולים כאלה. האם יכול אדם לסרב לתת לעני כסף, ולו רק פרוטה אחת שישנה בכיסו כרגע, או שאדם מחוייב לתת כסף לכל מי שפושט את ידו. הגמרא שלמדנו השבוע בדף היומי מספרת כך: 2. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף ח, א רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א"ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? א"ל: פרנסני ככלב וכעורב. פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל. זהו סיפור יפה מאוד, על כך שתלמיד לימד את רבו, ורבו היה מספיק צנוע ללמוד מהתלמיד שאין ראוי ליהנות מכתר תורה. רבי לא רצה לפרנס עמי הארצות כי הוא כעס עליהם, על כך שאינם לומדים. הוא סבר, לשיטתו, (כפי שאומרת הגמרא שם) שפורענות באה לעולם בגלל עמי הארצות, ולכן אין סיבה לפרנס אותם. תלמידו לימד אותו שאין להשתמש בכתרה של תורה בשום אופן, אפילו לא במצב כזה. ידוע הסיפור על ר' טרפון שהתחרט על שהשתמש בכתר תורה להצילו ממות, כמסופר בגמרא: 3. תלמוד בבלי, מסכת נדרים דף סב, א: ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל (=שומר פרדס ראה את ר' טרפון לוקח פירות לאחר שקיפלו בעלי השדות את כלי העבודה, כשכל מה שנשאר בשדה מותר לעניים לקחת), אחתיה בשקא (=השומר חשב שהוא גנב, כי באותו זמן היו פוקדים את שדהו הרבה גנבים, ולכן זרק עליו שק) ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא (=והלך להשליכו בנהר), אמר לו: אוי לו לטרפון שזה הורגו! שמע ההוא גברא, שבקיה וערק (=שמע השומר שמדובר בר' טרפון, עזב אותו וברח). אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה. מהסיפור הזה ניתן ללמוד, לכאורה, שאדם יכול לומר לעניים מסויימים שלא יקבלו צדקה, ורק מי שאני רוצה אתן לו צדקה. שהרי רבי סירב לתת צדקה לעניים מסויימים בגלל שהם עמי הארצות. (היום, לצערנו, האידיאולוגיה הפוכה: דוקא מי שנראה שהוא תלמיד חכם, לא רוצים לתת לו כסף, כי הוא לא עובד. אלא שכאן יש להעיר בציניות שלא כל מי שלובש בגדים שחורים הוא אכן תלמיד חכם, ואולי בכל אופן מגיע לו כסף...) ואולם, מצד שני, הגמרא בהמשך מביאה מחלוקת עד כמה צריך לבדוק את העניים שבאים לבקש צדקה, ואומרת שם הגמרא: 4. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף ט, א אמר רב הונא: בודקין למזונות ואין בודקין לכסות; אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא. אי בעית אימא סברא, האי קא מבזי והאי לא קא מבזי; אי בעית אימא קרא (ישעיהו נח) "הֲלוֹא פָרוֹשׂ לָרָעֵב לַחְמֶךָ" בשי"ן כתיב, פרוש והדר הב ליה, והתם כתיב: (ישעיהו נח) "כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ", כי תראה לאלתר. ורב יהודה אמר: בודקין לכסות ואין בודקין למזונות; אי בעית אימא: סברא, ואי בעית אימא: קרא. אי בעית אימא סברא, האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה; אי בעית אימא קרא, הכא כתיב: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" - פרוס לאלתר, וכדקרינן, והתם כתיב: "כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ" - כשיראה לך. תניא כוותיה דרב יהודה: אמר כסוני - בודקין אחריו, פרנסוני - אין בודקין. תנן התם: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע; לן - נותנין לו פרנסת לינה. מאי פרנסת לינה? אמר רב פפא: פוריא ובי סדיא. שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות. תנא: אם היה מחזיר על הפתחים - אין נזקקין לו. ההוא עניא דהוה מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא, לא מזדקיק ליה. א"ל רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא: אי מר לא מזדקיק ליה, אינש אחרינא לא מזדקיק ליה, לימות ליה? והא תניא: אם היה עני המחזיר על הפתחים - אין נזקקין לו! א"ל: אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נזקקין לו למתנה מועטת. יש כאן שני שלבים: השלב הראשון הוא לבדוק האם אכן מדובר בעני, והשלב השני הוא כמה לתת לאותו עני. לגבי השלב הראשון, להלכה, פסק השו"ע כדעתו של רב יהודה, שאם בא אליך אדם ומבקש לאכול משהו, אין לחכות רגע, ויש לתת לו מיד גם בלי לחקור האם הוא באמת עני או לא, אך אם הוא מבקש בגדים, לפני שאתה נותן לו עליך לבדוק האם הוא באמת עני: 5. שולחן ערוך יורה דעה סימן רנא סעיף י מי שבא ואמר: האכילוני, אין בודקין אחריו אם הוא רמאי, אלא מאכילין אותו מיד. היה ערום ובא ואמר: כסוני, בודקין אחריו אם הוא רמאי, ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד. לגבי השאלה השניה: אחרי שעני נבדק, ואכן התברר שהוא עני, יש לתת לו משהו מתוך הקופה הכללית, אפילו אם זהו עני המחזר על הפתחים. ואולם, התוספות הדגיש שההלכה הזו אינה עוסקת בעני שדופק אצלנו בבית, אלא רק במי שמחזיק קופה של צדקה: 6. תוספות מסכת בבא בתרא דף ט עמוד א לא אזדקיק ליה - רב פפא גבאי היה ולא נתן לו מן הקופה כדתניא אין נותנין לו מן הקופה כיון שמחזר על הפתחים וא"ל רב סמא אי מר לא אזדקיק ליה לתת לו מן הקופה היינו כדי סעודה כ"ש שגם אחרים לא יתנו לו ומסיק הא דתניא אין נזקקין לו מן הקופה היינו כדי סעודה אבל דבר מועט יתנו לו. ואולם, הרמ"א פסק את הדברים לא רק לגבי נתינת מתנה מקופת הצדקה אלא גם לגבי כל יחיד ויחיד: 7. שולחן ערוך יורה דעה סימן רמט סעיף ד אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו, לא יגער בו ויגביה קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת. הגה: ואסור להחזיר העני השואל ריקם, אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת, שנאמר אל ישוב דך נכלם (תהילים עד, כא). שני שלבים, אם כן, יש בנתינת הצדקה: השלב הראשון הוא בדיקה מה האדם מבקש: אם הוא רוצה אוכל, נותנים לו מיד, ואסור להשיב את פניו ריקם. אם הוא רוצה בגדים (ונלע"ד שהוא הדין גם לכסף, שהרי אפשר להשתמש בזה לכל דבר) יש לבדוק האם באמת מדובר בעני. אם מדובר בעני - יש לתת לו לפחות מתנה מועטת (ובודאי כשמדובר באדם המחזיק בידו קופת צדקה - בין אם זו קופה ציבורית ובין אם זו קופה פרטית). ואולם, ראינו כי רבי החליט שהוא לא רוצה לתת לעניים שהם עמי הארצות למרות שלא היה ספק לגבי עניותם! ומדוע לא הקפיד לתת להם לכל הפחות מתנה מועטת? - על השאלה הזו עונה השולחן ערוך בעצמו: 8. שולחן ערוך, יורה דעה סימן רנא סעיף יא רבי, שהיה מצטער שנתן פתו לעם הארץ, משום דהיו שני בצורת ומה שהיה אוכל עם הארץ יחסר לתלמיד חכם, הא לאו הכי חייב להחיותו. אם בא לפנינו מת ברעב, חייב להחיותו אע"פ שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך. כלומר, שהמקרה של רבי היה מקרה חריג מאוד, שבו היה מעט מאוד אוכל לחלק, והיה ברור שכל מי שיקח יקפח את פרנסת האחרים. לכן אפשר להחליט למי לתת. אבל בעני שמגיע אליך הביתה ומבקש אוכל, אין לסרב לו, אבל מספיק לתת לו מתנה מועטת, כדי שלא יחזור ריקם. לסיכום: אדם המבקש אוכל, יש לתת לו מיד, אין לחקור האם הוא אכן עני, ואין להשיבו ריקם. אדם המבקש בגדים או כסף, יש לחקור האם הוא אכן עני, ואם כן - אין להשיבו ריקם אלא אם כן ישנה כמות קטנה של כסף, וישנם עניים אחרים שיקופחו אם תתן לעני הזה. חריג לדבר זה מצינו בהלכות פורים: 9. שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצד סעיף ג אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו מה שירצה זהו ההבדל בין מתנות לאביונים בפורים, לבין צדקה סתם - שבפורים נותנים גם מעות ולא רק אוכל לכל מי שפושט יד, ואילו בצדקה רגילה נותנים אוכל לכל מי שמבקש, אך מעות רק למי שנבדק והוכח שהוא אכן עני. 2. אם התברר שטעה האדם, האם הצדקה נחשבת או לא? הגמרא דורשת את הפסוק בהושע כך: 10.תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מט עמוד ב ואמר רבי אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". אם אדם זורע - ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר - ודאי אוכל. גמילות חסדים, אם כן, עדיפה על הצדקה. את הצדקה משוה הגמרא לאדם שזורע, בעוד גמילות החסדים מושווית לאדם שקוצר, אשר כבר רואה את הפירות של עמלו. ומה הדמיון בין הדברים מסביר ה'עין יעקב' כך: 11.עין יעקב (ר' יעקב בן חביב, המאה ה-15, ספרד), סוכה מט, ב אם אדם זורע, ספק אוכל - כן הצדקה, דנפישי רמאי, ויש מתרושש והון רב, מה שאין כן הגמילות חסדים, בין לעניים בין לעשירים, וזה 'זרעו לכם לצדקה', כלומר שהוא מכוון עצמו לצדקה, כמו הזורע שמכוון שיגדל התבואה, אבל הדבר בספק, אבל הקצירה הוא בודאי, וכן החסד. מדבריו מוכח שאם אדם נתן צדקה למי שאיננו עני, הוא אינו מקבל שכר על נתינה זו, ולכן הצדקה דומה לזריעה, שאין הזורע בטוח שיוכל לאכול את הפירות, ואילו גמילות החסדים - שודאי נעשתה למי שזה מגיע לו - היא כמו קצירה, שהפירות כבר בידיו של הנותן, ואין עוד ספק שיזכה בהם. מקור נוסף שממנו ניתן ללמוד שאדם שנותן צדקה למי שאינו ראוי לקבל, לא זכה במצוות הצדקה, הוא בדברי הגמרא על דברי ירמיהו. ירמיהו, שהיה מנבא שחורות על ישראל, לא מצא חן בעיני הרבה אנשים, והם ניסו להכשילו, ואף להרגו. הוא היה ממורמר מאוד כלפי אנשים מסויימים, ואמר עליהם דברים חריפים מאוד. בין השאר הוא אמר כך: 12.ירמיהו פרק יח פסוקים יח - כג וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא (כלומר מה אנו חסרים אם ימות כי לא תאבד בעבור זה התורה. רד"ק) לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן (נלשין עליו למלך בדברים רעים כדי שימיתהו. רד"ק) וְאַל נַקְשִׁיבָה אֶל כָּל דְּבָרָיו: הַקְשִׁיבָה ה' אֵלָי וּשְׁמַע לְקוֹל יְרִיבָי: הַיְשֻׁלַּם תַּחַת טוֹבָה רָעָה כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתְךָ מֵהֶם: לָכֵן תֵּן אֶת בְּנֵיהֶם לָרָעָב וְהַגִּרֵם עַל יְדֵי חֶרֶב וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת בַּחוּרֵיהֶם מֻכֵּי חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה: תִּשָּׁמַע זְעָקָה מִבָּתֵּיהֶם כִּי תָבִיא עֲלֵיהֶם גְּדוּד פִּתְאֹם כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי: וְאַתָּה ה' יָדַעְתָּ אֶת כָּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם: על כך דורשת הגמרא כך: 13.תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף טז, ב דרש רבא, מאי דכתיב: (ירמיהו יח) "יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם"? אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר. שוב מוכח, שכאשר אדם נותן צדקה למי שאינו עני באמת, אין הוא מקבל על נתינה זו שכר. דין זה גם נפסק להלכה, ויש בכך נפקא מינה הלכתית מעניינת שהביא הבן איש חי בשו"ת רב פעלים: 14.רב פעלים (ר' יוסף חיים, המאה ה-18, עיראק) חלק ד חושן משפט סימן ז שאלה: בעה"ב שכר פועל ע"י שליח, ובא לפני בעה"ב ודרש שכרו, וג"כ בא עני לבקש צדקה... ואצל בעה"ב לא היה מזומן בכיסו רק מועט כנגד שכירות הפועל, אם יוכל ליתן המעות ההם לאותו עני בתורת צדקה ויאמר לפועל שיבא למחר ויתן לו, או דלמא שילום שכירות הפועל קדים לצדקה ויתן מעות לפועל ואת העני ידחה למחר? תשובה: ...מאחר שגם בפרעון השכר יש מצוות עשה מן התורה מאי חזית להקדים מצות הצדקה על זה? הלא אדרבה מצוה זו היא יותר ברורה בידו שהיא מצוה בודאי אבל צדקה אינה מצוה ברורה דדילמא אותו האדם שבא לבקש ממנו צדקה הוא רמאי ואינו הגון ונמצא לא קעביד מצוה כלל! ע"כ נראה דאין ראוי לדחות המצוה של פרעון שכר השכיר אלא ישלם לו תכף כאשר בא לתבוע שכר פעולתו אשר טרח בגופו מן המעות הנמצאים בידו ולא ידחנו בלך ושוב ויקיים בזה נמי מצות "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך" (משלי ג, כח). כלומר, שמצד אחד הסקנו שאסור לאדם לחקור האם העני שמבקש אוכל הוא אכן עני, וצריך לתת לו בכל מקרה, ואילו מצד שני אמרנו שאם נתת אוכל לאדם שאינו עני באמת, לא קיבלת על כך שכר צדקה. הסברא בכך היא שמצוות הצדקה נועדה לשני הצדדים - הנותן והמקבל. הנותן מחוייב מצד עצמו לתת צדקה לכל מי שמבקש, ולכן אסור לו לחקור האם האדם באמת עני. אך אם המקבל אינו עני, לא הושלמה המצווה, ולכן לא יקבל האדם שכר על אותה מצוה, כי לא זכה לעשותה, ככל אנוס שנאנס ולא קיים מצוה כלשהי. 3. כיצד ניתן להתגונן מפני רמאים? אם שתי המסקנות הללו נכונות, הרי שנשאר לנו לברר את השאלה השלישית: כיצד נוכל להתגונן מפני הרמאים? על כך נראה שניתן לענות שלוש תשובות: 1. מגלגלין זכות ע"י זכאי - ירמיהו התפלל לה' שבגלל חטאי האנשים שפעלו נגדו, יכשילם ה' באנשים שאינם מהוגנים. הכשלה בפני אנשים שאינם מהוגנים היא עונש לאדם שחטא. אם לא מגיע לאדם עונש, עליו להאמין שהקב"ה לא יגלגל לידיו דבר כזה, ואם אכן הוא גלגל לידיו דבר כזה, הרי זה כתשלום על חטא מסויים שהוא עשה. הפתרון הוא לחזור בתשובה מהחטאים. (אולי זו הסיבה שר' אמנון ממגנצא סידר את שלושת הדברים שמעבירין את רוע הגזירה בצורה כזו: קודם התשובה, אח"כ התפילה, ורק אז הצדקה תוכל באמת להיות יעילה...) 2. לתת את המינימום ללא בדיקה - אמנם כפי שאמרנו, מחוייב כל אדם לתת גם בלי לבדוק מי הוא המקבל, אך הכמות לכך היא מן הדברים שאין להם שיעור. לתת פרוטות בלבד למי שפושט את ידו ואינך עומד על טיבו, ולשמור את הכסף הגדול למי שבאמת אתה יודע שזקוק לצדקה. 3. ויהיו עניים בני ביתך - המשנה באבות אומרת שיהיו עניים בני ביתך, וכך תוכל לדעת מי הוא עני באמת. אדם שעוסק בצדקה, ומכיר את הנפשות הפועלות, יודע בעצמו מי הוא עני ומי לא, ודואג לכך שרק העניים האמיתיים יקבלו את הצדקה. לסיום, לכל מי שיש רעיונות על מקורות פרנסה נוספים בעקבות השיעור, כדאי שיעיין במקורות הבאים, הבאים להרתיע את המתחזים למיניהם: 15. מסכת פאה פרק ח משנה ט מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול (מן הצדקה) וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר (ירמיהו יז, ז) "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". 16.אבות דרבי נתן פרק ג רבי עקיבא אומר כל הנוטל פרוטה מן הצדקה בזמן שאינו צריך אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות: הוא היה אומר המכריך סמרטוטין על עיניו ועל שוקיו ואומר תנו לסומא למוכה שחין זה סוף שהוא אומר לאמתו. |