"והייתם נקיים" / הרב דוב ברקוביץ

שקלים ח ע"א - ט ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

גדולי החסידות עמדו על כך שהמטבע של אש שהראה ה' למשה כדי לבאר את השקל, חצוב מאותו מקום בו חצובות נשמות ישראל. הכסף נוגע בכיסופים

המבנה של שמונת הפרקים במסכת שקלים מקביל למבנה של הפסקה הפותחת את מסכת פאה: "אלו דברים שאין להם שעור – הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה". פסקה זו, הנראית על פניה כפשוטה ותמימה, עשירה בתכנים. בין היתר אפשר לזהות בה תיאור של מסע – מסע שנמצא, בשינוי מלבוש, גם במסכתנו. המסע מתחיל בשדה – במצוות פאה או באיסור כלאיים – ומשם פונה לעבר המקדש – הבאת ביכורים או נתינת מחצית השקל לשם קניית קרבנות ציבור. כשם שבפתיחת מסכת פאה נכנסים בשלב הבא למקדש ומקיימים את מצוות ה"ראייה", בפרקים ד-ו במסכת שקלים אנו נכנסים למקדש ל"סיור לימודי" על המערכת הארגונית המעשית שמתפעלת אותו. לבסוף יוצאים אנו מהמקדש ופונים חזרה אל מציאות החולין: בפתיחה למסכת פאה אנו עושים זאת בפנייה לדון בגמילות חסדים ותלמוד תורה; בפרקים ז-ח במסכת שקלים אנו שבים אל החול בשורה של שאלות על זהותם של חפצים שנמצאו במרחבים שבין תחומי הקודש והחולין, ויש ספק לגבי מעמדם ההלכתי.

בפסקה הראשונה של מסכת שקלים טמון מסע מסוג אחר, מסע אידיאי מרתק של הפרדה והאחדה: "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים". ויש לתמוה - מה פשר החיבור שבין ההכרזה בפרהסיה שחייבים לתת שקלים למקדש לשם אחזקת עבודת קרבנות הציבור, לבין ההכרזה שיקפידו החקלאים לעקור את גידולי הכלאיים שבשדותיהם? האם עיקר המשמעות של הפסקה הפותחת את המסכת הוא ההתאמה המקרית, בראש חודש אדר, בין הצמיחה ההולכת ומתגברת בשדות לבין ההכנות לחידוש שנת המקדש בראש חודש ניסן?
 

מטבע של חיבור

מעניין הוא שלשון המקרא בשני המקרים מדגישה את יסוד הקדושה. אלא שבאיסור כלאיים מדגישה לשון הכתוב את הפן החמור שבקדושה, המעצב גבולות דרך חומרת איסורים – "לא תזרע כרמך כלאיים, פן תקדש (תיאסר) המלאה, הזרע אשר תזרע (הדגן), ותבואת הכרם (הענבים)" (ויקרא יט, יט). לעומת זאת הלשון של פרשת שקלים הנה של הפן החיובי של הקדושה, הפן המאחד, בכך שהיא מכנה את המטבע הניתן למקדש בשם "שקל הקודש" (שמות ל, י"ג וט"ז). מטבע זה מקרב בין האדם החוטא לקונו – הוא מיועד "לזיכרון לפני ה' ", ו"לכפר על הנפש". זאת ועוד, המילה "כלאיים" הנה מלשון "כוליות", אך הסיומת מסמנת הפרדה לשניים, כמו ב"עיניים" ו"רגליים". המילה "כסף", לעומת זאת, הנה מלשון "כיסופים", המבטאים את התשוקה להתקרבות, ואף להאחדה, של המפורד.

זה ההקשר בו יש להבין את ההבדל בין המסע מהשדה למקדש, המתחיל במצוות עשה של פאה (נתינת חלק מיבול השדה לעניים), לבין המסע שבמסכתנו, המתחיל בהכרזה על איסור לערבב בין שני יסודות חיים שונים, של דגן וגפן. בפתיחת מסכת פאה, המסע מהשדה למקדש וחזרה הנו מסע של ברכה, בו הבאת יבול הביכורים למקדש מעצימה, דרך ראיית פני ה' במקדש, את יכולת האדם לגמילות חסד ותלמוד תורה. המסע המתואר במסכת שקלים הנו מורכב יותר. הכלאיים מבטאים את הפירוד שבחיים, אך בהכרזת הבית-דין באחד באדר הם מחוברים לשקלים, לממון, ליצירה אנושית מלאכותית העומדת על גבול החסדים והדינים, בין כוחות ההאחדה לבין כוחות ההפרדה. רק הולם שמסכת שקלים תסתיים בשאלות של זהותם של חפצי קודש בדרגות שונות שנמצאו במרחבי ספק בין הפנים והחוץ, בין קודש וחול, בין מה ששייך לה' ומה ששייך לאדם.

השקלים הם הנושאים בחובם את בשורת ההאחדה "בעלמא דפירודא", כפי שדרש רבי מאיר בדף ד ב', "כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה, ואמר לו, 'זה יתנו' (שמות ל, יג) - כזה יתנו". על מדרש זה תמהו גדולי החסידות - מניין לקדוש ברוך הוא מטבעות מתחת לכסא הכבוד? מה צורך יש לו במטבעות, ומה שייכים הם למציאות שכולה שמימית? היו שאמרו שה"אש" מסמן תכונות רוחניות המעלות את החומר לקודש – התלהבות (שפת אמת ושם משמואל), נדיבות לב (פרי צדיק), או זיכוך הנפש (התניא); והיו שראו ב"מטבע של אש" את הביטוי לכך ש"גם בענייני העולם הזה יש קדושה ורוחניות" (התניא).

אך האינטואיציה היפה ביותר היא זו של ה"אוהב ישראל" ובעל "שפת האמת", שמחברת בין מקום הימצאו של המטבע לבין מקום חציבת הנפשות, כולל נפשו של יעקב אבינו, נפשה של כנסת ישראל, ש"נחצבו" שם מתחת לכסא הכבוד. כלומר, מחצית השקל מכפרת את נפש האדם מפני ששניהם קורצו מאותו חומר, מעומק התשוקה, היא אשר מחברת את העולם אל ה'. אם נפש האדם שבה אל מקורה דווקא דרך יסוד התשוקה והכיסופים שהמטבע מגלם בתוכו, ולא משתמש בעוצמות שבתשוקת הממון לחזק את ההפרדה שבין אדם לאדם ובין אדם לקונו, אזי זוהי הכפרה הנאמנה ביותר לפני ה', זהו "שקל הקודש".
 

יושר ללא רבב

אחת ההלכות המדגישות את כוח ההאחדה הטמון דווקא בממון, מבררת את חרב הפיפיות שבתשוקת הרכושנות של האדם. המשנה בדף ח א' מתארת את תהליך "תרומת הלשכה", השיטה בה פקיד המקדש, כנראה כהן או לוי, לקח מהשקלים שזרמו למקדש מכל שטחי ארץ ישראל והגולה בכדי לקנות אתם קרבנות ציבור ומצרכים למנחות הציבור, העומר, שתי הלחם ולחם הפנים. אלא שהתמונה האידילית המצטיירת מכך שכל קהילות ישראל משתתפות באחזקת עבודת המקדש נסדקת במהרה:

התורם נכנס לא בפרגוד חפות (מין חלוק בעל שוליים מקופלות), ולא במנעל (של בד) ולא בסנדל ולא בתפילין(!) ולא בקמיע שמא יעני, ויאמרו - מעוון הלשכה העני (כלומר, שנענש על שגנב) - או שמא יעשיר, ויאמרו - מתרומת הלשכה העשיר. שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר, "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כ"ב). ואומר, "ומצא-חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם" (משלי ג, ד').

הגמרא בדף ט א' מציינת הלכות נוספות המבוססות על אותה הנמקה.

תני רבי ישמעאל - קווץ (בעל שיער) לא יתרום, מפני החשד (שיטמין מטבע שם). תני - הגיזברין היו מפספסין בקילקין (משפשפים בשערות להפרידם שמא הטמין שם מטבע, או מפרידים בין נימי החלוק מאותו טעם). תני - מדברין היו עמו משעה שהוא נכנס ועד שעה שהוא יוצא (כדי שלא יטמין מטבע בפיו), וימלא פומיה (פיו) מוי (מים).

ה"חשד" המוזכר איננו מתייחס לאפשרות ש"תורם הלשכה" יגנוב – אלא לפן הציבורי, איך תצטייר "תרומת הלשכה" בפני אלו שתרמו מכספם בכדי להיות שותפים פעילים בעבודת ה' של הציבור במקדש. כלומר, אין כאן פקפוק בטוהר המידות של פקידי המקדש, אלא דאגה לשמירה מכל רבב של כבוד הקודש בעיני הציבור. יתר על כן, הלכות אלו מבקשות בעיקר לשמור על כבודם של נותני השקלים, הציבור הרחב המבקש לראות, ללא שמץ של ספק, ששקליו יגיעו ליעדם הנכסף.

מספר ברייתות שהתקבלו להלכה מעמיקות את תביעת חכמים שמוטלת חובה על שליחי ציבור העוסקים בממונם של הציבור לא רק להיות ישרים במידותיהם האישיות, אלא גם לתת ל"ישרות" זו להיראות. למשל:

גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיהיה זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובין (צדקה - כך יוכלו תמיד להיות בקשר עין אחד עם השני). מצא הגבאי מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקו של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם... שנאמר, "והייתם..." (מובא ברמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ט-ח, ט').

תנו רבנן, בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים, ומעולם לא נמצא פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו (ברבים) ממעשה לחם הפנים הם ניזונים... תנו רבנן, בית אבטינס היו בקיאין במעשה קטורת, ומעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהן... שלא יאמרו ממעשה קטורת מתבשמין, לקיים מה שנאמר, "והייתם...".(יומא יט, שקלים יד א').
 

אל מקור הברכה

מעניין לציין את המקור הקראי לפסוק "והייתם נקיים": שבטי גד וראובן מבקשים ממשה להתנחל בעבר הירדן, חבל ארץ בו תוכל לשגשג פרנסתם ממקנה. אך שאיפתם לביסוס חייהם החומריים עלולה לפגוע באחריותם לשותפות עם השבטים האחרים העומדים לפני כיבוש הארץ, ולקשר שלהם לארץ עצמה.

הפסוק הנדון מופיע בשלב הדין ודברים בין משה לבינם, בו נציגי שבטי גד וראובן אכן מפנימים את אחריותם הציבורית – "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (במדבר לב, י"ח). מאידך, הם אינם רואים את מעשה היאחזותם בארץ, את ברכת פרנסתם ואת מלחמתם בשם העם, כמעשים שיש בהם זיקה ישירה לה'. על כן מדגיש משה, "ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל, והייתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' " – כלומר, לא רק תהיו תיפטרו מחובתכם לישראל, אלא גם מחובתכם לה'. בצורה זו מבקש משה מבני גד ובני ראובן שיראו גם את אחוזתם-הם שבעבר הירדן כתלויה בברכה גשמית הבאה מלפני ה'.

השימוש בפסוק במשנה במסכת שקלים ובברייתות מדגיש את הפן ההפוך. שליחי הציבור התורמים את לשכת השקלים במקדש, גבאי הצדקה ומשפחות הכהונה הנם כולם ישרים וצדיקים בעבודתם הנאמנה לפני ה'. הפסוק מחייב אותם, לפי דרשות התנאים, להיות "נקיים" לא רק מה' אלא גם מישראל. על כן יש לחייבם לפעול באופן שיהיה רגיש גם לציבור ולשאיפותיהם המתגלמים בממונם.

בשני ההקשרים, המקראי והתנאי, אנו למדים על המשמעות של הממון ושל הרכוש כגורם מאחד. ברכת הפרנסה והשגשוג הכלכלי אינם רק פרי של שותפות לאומית, אלא תלויים בהתקרבות אל מקור הברכה שלפני ה'. מנגד, אין די בכך שהעיסוק של שליחי ציבור בכספי הציבור יהיה ללא רבב מבחינת טהרת מידותיהם; מחובתם הציבורית גם להראות קבל עם ועדה שהתשוקה האידיאית המתבטאת בתרומת הממון ליעדים מקודשים אכן מתממשת.

במדינה דמוקרטית המבוססת על ערכי היהדות, ה"נקיות" מה' ומישראל הנה תכונת יסוד בשפה הציבורית, הגלויה והסמויה, המעצב את משולש התשתית, שליחי ציבור-הציבור-רצון ה'. אנו כולנו תקווה שתתהווה בינינו חברה בה ממון ורכוש הנם כלים להתקרבות ולהתקשרות, בין אדם לאדם ובין אדם לקונו. נזכה לכך רק כאשר שליחי ציבור יפעלו מתוך התבטלות לתשוקת הציבור לעולם מתוקן ולהתרוממות האדם המתגלמת בתרומת ממונם.