בִּגְזֵרַת עִירִין קַדִּישִׁין
פסחים לג ע"א
"מנא הני מילי? - אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא תתן לו - ולא לאורו.
מתיב רב הונא בריה דרב יהושע: אין תורמין מן הטמאה לטהורה, ואם תרם בשוגג - תרומתו תרומה. ואמאי? לימא לו ולא לאורו!
- לא קשיא, התם - היתה לו שעת הכושר, הכא - לא היתה לו שעת הכושר.
ודלא היתה לו שעת הכושר היכי דמי?
- כגון דאחמיץ במחובר.
אבל אחמיץ בתלוש - הכי נמי דקדשה?
- אמר ליה: אִין! – בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא (דניאל ד, יד), וכן מורין בבי מדרשא כוותי".
פירש רש"י: "עירין - מלאכים, כלומר: תלמידי חכמים שהם כמלאכי השרת, אמרי בבית המדרש כמותי".
דברי רש"י מבוססים על דברי משלו של לוי לרבי במסכת קידושין דף עב ע"א: "הראני תלמידי חכמים שבבבל – דומים למלאכי השרת", ואמוראי סוגייתנו ובית מדרשם היו אמנם בבל. ופירש שם רש"י: "דומים למלאכי השרת - לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת וכתיב (יחזקאל ט) והאיש לבוש הבדים והכי נמי אמרינן בבמה מדליקין (שבת דף כה:) על רבי יהודה שהיה מתעטף ויושב בסדינים המצוייצין ודומה למלאך כו' ובנדרים (דף כ:) נמי אמרינן: '[אמר אמימר:] מאן מלאכי השרת רבנן, ואמאי קרי להו מלאכי השרת משום דמצויינין כמלאכי השרת' – במלבושים נאים".
וצריך ביאור, מה יחודה של מימרא זו יותר מכל שאר מימרות אמוראים שמורין כמותם בבית המדרש, עד שטען רב נחמן בר יצחק שהיא בגזרת המלאכים.
ועוד, שמתוך ואו החיבור שבלשון: "בגזירת עירין וכו', וכן מורין בבי מדרשא" משמע שיש פה שני דברים שונים, שאילולא כן היה צריך לומר: "בגזירת עירין וכו' – שכן מורין בבי מדרשא".
אלא שהדמיון למלאכי השרת הוא דוקא בעיטוף, כמו שהביא רש"י על רבי יהודה בר אלעאי שהיה מתעטף ודומה למלאך ה' צבאות. וכך מפורש בירושלמי בסוף פרק ז דמסכת ברכות: "אכל מיסב – מתעטף ומברך. אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת. מה טעמא? – בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו (ישעיהו ו, ב).
וכיסוי ראש הוא ההיפך מגילוי ראש, ופירושו עיטוף. שהרי דין אבילות בעיטוף, ואמרו על כך בירושלמי מסכת מועד קטן פ"ג ה"ה: "תרין בנוי דרבי נפקון חד רישיה מגלי ושליח סנדלוי, וחד רישיה מכסי ולביש סנדלוי". ובמסכת שמחות פ"ו ה"א אמרו שאבל חייב בכיסוי הראש. וכך הלשון גם בברייתות מאבל רבתי פ"ה ה"ג, ובספר הלכות גדולות סימן כא הלכות אבל. וכן בלשון בהלכות גדולות שם: "אמור רבנן דלא ליכסי רישיה בשבת". והגר"א אמנם הגיה במסכת שמחות שם: "בעטיפת הראש", אך מהמקבילות עולה שהיינו הך.
ודוקא אותם אמוראים המוזכרים בסוגייתנו כך היה מנהגם.
כך אמרו במסכת שבת דף קנו ע"ב: "אימיה דרב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי {חוזים בכוכבים}: בריך גנבא הוה. לא שבקתיה גלויי רישיה. אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא, אלמיה יצריה, סליק פסקיה לקיבורא בשיניה".
כלומר שעטפה ראשו בגלימתו, כמו שכתב רש"י במסכת שבת דף י ע"א: "דיינין מתעטפין בטליתן - כשפותחין בדין, מאימת שכינה, ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן". ורצתה שלא יביט לכאן ולכאן ולא יימשך לבו אחר תאוות העולם. ואכן מיד כשנפלה גלימתו הרים את עיניו, הבחין בפירות הדקל, ולא עמד בפני בולמוס תאוותו.
וכן אמר רב הונא בריה דרב יהושע במסכת שבת דף קיח ע"ב: "תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש".
וזהו שאמר רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהושע: אנו שנינו דומים בעטיפתנו למלאכים, ודין זה אני גזרתיו בעקבות שאלתך אתה. בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא – בגזירת מלאכים דין זה, וממאמר מלאכים קדושים בשאלתם.
בקישור זה דוגמא נוספת לפירוש שאינו כולל את כל תלמידי החכמים.
