הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הלכה כבתראי; ואזדו לטעמייהו

פסחים כט ע"א

מני מתניתין? אי רבי יהודה - חמץ סתמא קאמר, אפילו דנכרי. - ואי רבי שמעון -
דישראל נמי מישרא קא שרי. ואי רבי יוסי הגלילי - אפילו תוך זמנו נמי מישרא קא שרי בהנאה! –
אמר רב אחא בר יעקב: לעולם רבי יהודה היא, ויליף שאור דאכילה משאור דראייה. מה שאור דראייה - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה - אף שאור דאכילה: שלך אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה. ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפילו באכילה נמי שרי, ואיידי דתנא דישראל אסור בהנאה - תנא נמי דנכרי מותר בהנאה. ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפילו בתוך זמנו מותר בהנאה, ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו - תנא נמי דנכרי לאחר זמנו.
רבא אמר: לעולם רבי שמעון היא, ורבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא.
בשלמא לרבא - היינו דקתני של ישראל אסור, משום שנאמר לא יראה.
אלא לרב אחא בר יעקב - משום לא יאכל חמץ מיבעי ליה! –
מי סברת אסיפא קאי? ארישא קאי, והכי קאמר: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה, משום שנאמר לא יראה לך - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ויליף שאור דאכילה משאור דראייה.
ואזדו לטעמייהו:
דאיתמר, האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח, לדברי רבי יהודה, רבא אמר: לוקה, ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה.
רבא אמר: לוקה, לא יליף רבי יהודה שאור דאכילה משאור דראייה.
ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה, יליף שאור דאכילה משאור דראייה.
והדר ביה רב אחא בר יעקב, מההיא דתניא: האוכל חמץ של הקדש במועד - מעל, ויש אומרים: לא מעל. מאן יש אומרים? אמר רבי יוחנן: רבי נחוניא בן הקנה היא. דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין. מה שבת, מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין - אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מתשלומין. רב יוסף אמר: בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמיפלגי. מאן דאמר מעל, קסבר: פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ומאן דאמר לא מעל - קסבר: אין פודין. רב אחא בר רבא תנא לה

1.
מחלוקת בסוגייתנו בין רב אחא בר יעקב לבין רבא כמי [כאיזה תנא בברייתא] יש להעמיד את משנתנו.

2.
תולדותיו של אחא בר יעקב [מתוך "פרוייקט השו"ת]:

אחא בר יעקב -
אמורא בבלי בדור השלישי - הרביעי. תלמידו של רב הונא (יבמות ס"ד ע"ב). האריך ימים, ורב פפא עוד היה תלמידו (חולין ל"ג ע"א). רבא שיבחו לפני רב נחמן שהוא אדם גדול, ור"נ לא ידע להשיב על שאלותיו (ב"ק מ' ע"א). היה מראשי העיר פפוניא, הסמוכה לפומבדיתא (נדה ס"ז ע"ב). היה מלומד בנסים (קידושין כ"ט ע"ב). נפטר מתוך עין הרע (ב"ב י"ד ע"א).

משמע שהיה מבוגר מרבא ולכן בסוגייתנו הוא מוזכר לפני רבא.

3.
הביטוי "ואזדו לטעמייהו" מלמד שהמחלוקת בין רבא ורב אחא בר יעקב בסוגייתנו מתאימה למחלוקת ביניהם בסוגיה אחרת הקשורה לחמץ. מחלוקת פרשנים האם כוונת הגמרא ש"העיקר" הוא בסוגיה השניה ומתוכה הם אמרו את דבריהם בסוגייתנו, או להיפך [ראה "מתיבתא" הערה יד].

4.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה:

חמץ שעבר עליו הפסח אסור ג בהנייה לעולם, ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא ד אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח.

5.
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ד:

[ד] חמץ שעבר וכו'. בכל שעה (פסחים דף כ"ח) משנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך חמץ ואוקימנא לה בגמ' כר"ש דדבר תורה מותר וקנסא קנסינן ליה משום דעבר עליה משום בל יראה ובל ימצא ומבואר בהלכות.

מדברי הרמב"ם ופרשניו ברור שהוא פוסק כדברי רבא בגמרא [וכמובן כך משמע בדף הבא מדברי רבא עצמו שפסק "הלכתא"], שמשנתנו היא כרבי שמעון שסובר שמדין תורה חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, וחכמים קנסו יהודים שלא להנות ממנו. [הפרשנים דנים בהרחבה האם תלוי לגמרי אם מדובר רק בחמץ שיהודי עבר עליו בפועל על איסור בל יראה ובל ימצא].

6.
יתכן שהפסק הוא על פי ההסבר בדברי הברייתא המובאת בגמרא, אבל כנראה שיש לומר, שאם משנתנו לא היתה סוברת כך הרי שאין סברא לפסוק כברייתא בניגוד לדברי "סתם משנה" [אם המשנה היתה כשיטת רבי יהודה – כהסברו של רב אחא בר יעקב].

7.
אפשר לומר שהלכה כרבא נגד רב אחא בגלל שנחשב יותר "בתראי" אע"פ שנראה שרב אחא גם חי בתקופתו [כפי שהבאנו לעיל], אבל כנראה ש"בתראי" מוגדר אותו חכם שעיקר פעילותו היתה אחרי עיקר פעילותו של חכם שלפניו, וכך הוא המצב כאן שאמנם רב אחא חי עד תקופת רבא אבל עיקר פעילותו היתה לפני תקופת רבא.

8.
ויש להעיר: הגמרא דנה בהרחבה בהסברו של רב אחא בר יעקב ועל כן היה מקום לדון שהלכה דווקא כמותו על פי הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", אבל לכן ציינה הגמרא שרב אחא חזר בו [ויש לדון ממה בדיוק הוא חזר בו – ראה בפרשנים].

9.
אבל יתכן לומר, שהגמרא קבעה לגבי מחלוקת רבא ורב אחא "ואזדו לטעמייהו", ולגבי רב אחא נקבע שחזר בו מאותו דין שרצתה להשוות אליו, לכן נשאר כאילו שהגמרא קובעת שרבא "אזל לטעמיה", וזהו ביטוי שמשמעותו - כך ניתן לומר - שכך פוסקת הגמרא [עורך הגמרא].