הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

איכא דאמרי; הכל הולך אחר המחשבה

פסחים כה ע"ב - כו ע"א

איתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. אביי אמר: מותרת, ורבא אמר: אסורה. אפשר וקא מיכוין, לא אפשר וקמיכוין - כולי עלמא לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא מיכוין - כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי - דאפשר ולא מיכוין. ואליבא דרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין - אסור - כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי - אליבא דרבי שמעון, דאמר דבר שאין מתכוין מותר. אביי - כרבי שמעון, ורבא אמר: עד כאן לא קא אמר רבי שמעון - אלא היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר - לא. איכא דאמרי: אפשר ולא מיכוין - היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון. לא אפשר ולא קא מיכוין - כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי - דלא אפשר וקא מיכוין. ואליבא דרבי שמעון דאזיל בתר כוונה - כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי - אליבא דרבי יהודה, דאמר: לא שנא מתכוין ולא שנא שאין מתכוין - אפשר אסור. אביי כרבי יהודה,
ורבא אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי יהודה שאין מתכוין כמתכוין - אלא לחומרא, אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא - לא. אמר אביי: מנא אמינא לה - דתניא: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו. והא הכא, דלא אפשר ומיכוין - ושרי. - ורבא אמר: שאני היכל דלתוכו עשוי. אמר רבא: מנא אמינא לה - (דתניא): +מסורת הש"ס: [דתנן]+ לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים, שבהן משלשלין את האומנים בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. והא הכא, דלא אפשר וקא מיכוין - ואסור. ותסברא? והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה! - אלא: מעלה עשו בבית קדשי הקדשים. איכא דאמרי; אמר רבא: מנא אמינא לה - דתניא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. מעילה הוא דליכא, הא איסורא - איכא. מאי לאו - לאותן העומדין בפנים, דלא אפשר וקא מיכוין, ואסור. - לא, לאותן העומדין בחוץ. 

1.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב:

האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק, אף על פי שלא נתכוון לגוף האכילה, הואיל ונהנה חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה,
והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר.

2.
רדב"ז הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב:

והנייה הבאה לאדם בעל כרחו כו'. פ' כל שעה (דף כ"ה) פלוגתא דאביי ורבא וקי"ל כרבא דאסר היכא דקא מכוין. ולא ראיתי שחילק רבינו בין אפשר ללא אפשר

והטעם משום דקי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר הילכך הכל הולך אחר הכוונה
אם מתכוין אף על גב דלא אפשר אסור
ואם לא מכוין אף על גב דאפשר מותר
והכי אמרינן בלישנא בתרא אפשר ולא מכוין היינו פלוגתא דר' יהודה ור"ש לא אפשר ולא קא מיכוין כ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי דלא אפשר וקמיכוין ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי אליבא דר' יהודה וכו':

הוא מעיר שהרמב"ם פוסק כרבי שמעון שבאינו מתכוון פטור לגמרי, בלי תלות במצבים של "אפשר" או "אי אפשר".

3.
כסף משנה הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב:

והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו וכו'. שם (פסחים כ"ה:) אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע"כ אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה אפשר וקא מיכוון [לא אפשר וקא מיכוון] +כן הוא בגמרא אבל לא בהלכות+ כ"ע לא פליגי דאסור לא אפשר ולא קא מיכוון כ"ע ל"פ דשרי כ"פ דאפשר ולא קא מיכוון א"ד +זאת היא גירסת ההלכות אבל גירסתנו לא כך הוא+ אפשר ולא קא מיכוון היינו פלוגתייהו דר"ש ור' יהודה לר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר כ"פ דלא אפשר וקא מיכוון אביי אמר מותר ורבא אמר אסור וידוע דהלכה כרבא וכלישנא בתרא
ואף על פי שרש"י מפרש לה באיסורי הנאה כגון ריח של עכו"ם רבינו מפרש לה בכל איסורין:

יש בגמרא שני לשונות בהסבר מחלוקת אביי ורבא. בפוסקים מודגש שהלכה כ"לישנא בתרא" [גם מוזכר ברדב"ז, וגם מוזכר ב"כסף משנה"].

4.
בעיקרון של "אינו מתכוון" נפסק כרבי שמעון [שמובא בסוגייתנו] שמותר לכתחילה, ובנקודה המודגשת בסוגייתנו לגבי "אפשר או "אי אפשר" - כלומר, כשהאדם לא ממש מוכרח לעשות את הפעולה עצמה [שבצידה נוצרה גם פעולת האיסור] - נפסק כרבא שאם כן מתכוון אזי אפילו כשאי אפשר חייב - כרבא. וקצת קשה: אבל זה רק לפי רבי יהודה. כי לפי רבי שמעון - ב"איכא דאמרי" - אין מחלוקת בזה ולפי כולם רבי שמעון מחייב.

5.
הכסף משנה" מדגיש שהרמב"ם קובע את הכללים של אינו מתכוון בכל האיסורים ולא רק באיסורי הנאה שבהם דנה סוגייתנו.

6.
מכל הסוגיה חש לציין כמה כללים עקרוניים:

6.1
הלכה כלשון אחרון, כ"איכא דאמרי".

6.2
לפי רבי שמעון הכל הולך אחר המחשבה והחידוש הוא שאפילו אם אפשר לו שלא לעשות את הפעולה [למשל לא לעבור במקום שיהנה מעבודה זרה], הרי שכיון שאין כוונתו להנות הרי שהפעולה מותרת.

7.
וראה ב"מתיבתא", הערה יח, שיש הסבר [תוספות במסכת קידושין, דף נב עמוד א], שהמחלוקת בסוגייתנו היא אחת משש המחלוקות בין אביי ורבא, שהלכה בהם כאביי – "יע"ל קג"ם", כשהאות "ל" הכוונה ל"לא מתכוון", שאז פוסקים כאביי גם לפי ה"לישנא קמא"! [הערה: לפי זה יוצא שהכללים בפסיקה בין אביי ורבא תקפים לא רק כשהם חלוקים בדעתם אלא גם כשהם חלוקים בהסבר מחלוקת תנאים]
ולפי דבריו יוצא, שהתוס' שם פוסק כאן כלישנא קמא, או שכוונתו שגם לפי הלישנא קמא יוצא שלרבי שמעון הכל תלוי במחשבה, ואף אם "אפשר" אבל בכל זאת לא מכוון - מותר!

8.
ולפי הנ"ל אולי כוונת הגמרא ב"איכא דאמרי" לומר, שלפי שני הלשונות הלכה תהיה לפי רבי שמעון שהכל הולך אחר הכוונה [כשבלישנא קמא זה רק כאביי דווקא] וראה מה שהסברנו בדף הקודם, האם שני לשונות, הכוונה שיש מחלוקת הסטורית מה אמרו אביי ורבא, או אלו שני הסברים חילופיים של אביי ורבא במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון]

9.
ונשים לב, שהגמרא קבעה "תיובתא... תיובתא" על ה"לישנא קמא"! וכנראה שההסבר לעיל בשם התוס' נאמר אחרי ה"תיובתא", כלומר, שיש להסביר באופן שונה גם ב"לישנא קמא", שבאמת לרבי שמעון אם אפשר [שלא לעשות המעשה] ולא מכוון – מותר. יוצא ש"התיובתא" איננה דוחה את כל ה"לישנא קמא" אלא רק דין אחד לגבי רבי שמעון.