הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
שלוחי מצוה אינן ניזוקין
קידושין לט ע"ב
1. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ח עמוד א
תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק - מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא מפני סכנת עקרב - כי משתמש היכי אישתמש? - לא צריכא, דנפל. - אי נפל - למה לי בדיקה? והתנן: חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער! - התם - שאין הכלב יכול לחפש אחריו, הכא - כשהכלב יכול לחפש אחריו. - והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! - אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט, ואתי לעיוני בתרה (=ויבוא לחפש אחריה).
וכהאי גוונא לאו מצוה הוא? - והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא - הרי זה צדיק גמור! - דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה.
רב נחמן בר יצחק אמר: משום סכנת הנכרים, ופלימו היא. דתניא: חור שבין יהודי לארמאי - בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר: כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא סכנת כשפים - כי אישתמיש היכי אישתמיש? התם כי אישתמיש - יממא, ונהורא, ולא מסיק אדעתיה. הכא - ליליא, ושרגא הוא, ומסיק אדעתיה. - והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! - היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך" וגו'.
בעו מיניה מרב: הני בני בי רב דדיירי בבאגא מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב? (=תלמידים הגרים בבקעה, האם הם יכולים להקדים ולבוא לבית רב בחשיכה?) אמר להו: ניתו, עלי ועל צוארי. ניזיל מאי? (=האם הם יכולים לחזור לביתם בחשיכה?) אמר להו: לא ידענא.
איתמר, אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן. כמאן - כי האי תנא, דתניא, איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה "ולא יחמד איש את ארצך" - מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו שדרכן לזוק - אינן ניזוקין, בני אדם שאין דרכן לזוק - על אחת כמה וכמה. אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין? תלמוד לומר "ופנית בבקר והלכת לאהליך" מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום.
וכי מאחר דאפילו בחזירה בהליכה למה לי? - לכדרבי אמי, דאמר רבי אמי: כל אדם שיש לו קרקע - עולה לרגל, ושאין לו קרקע - אין עולה לרגל.
אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים? - כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים - דיינו, נמצאת עלייה שלא לשמה. כיוצא בו אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים - כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא - דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה.
מהגמרא הזו מוכח ששליחי מצוה אינן ניזוקין לא רק בגופן (נשיכת עקרב) אלא גם בממונם (בעלי החיים שלהן וביתם). כמו כן, הם נשמרים גם לאחר המצוה, בזמן החזרה, אך לא במקום שההיזק מצוי.
אך לכאורה לא ברור מה הקשר בין הדברים הללו לדברי הגמרא על פירות גינוסר, חוץ מהעובדה שגם זה עוסק בעולי הרגלים. מסביר הפני יהושע:
2. פני יהושע (הרב יעקב יהושע פאלק, המאה ה-18, פולין) פסחים דף ח עמוד ב
בגמרא אמר רחב"א אמר ר"י מפני מה אין פירות גנוסר בירושלים כו'. ולכאורה לא שייך הך מימרא דר"י לכאן כלל ומהרש"א ז"ל בחידושי אגדות הרגיש בזה ונדחק לפרשו. ולענ"ד נראה דשפיר קאי הך מימרא אהא דסליק מיניה דהא דדרשינן מ"ופנית בבוקר והלכת לאהליך" שילך וימצא אהלו בשלום, היינו לבתר דכתיב "לא יחמוד איש את ארצך" ודרשינן מיניה שע"י מצות רגל לא יבא לידי נזק כלל. וא"כ יפה אמר הכתוב "ופנית בבקר והלכת לאהליך" והיינו עצה טובה קמ"ל שבבוקר מיד לאחר שקיים מצות עליית הרגל ילך וישוב לביתו, ואז בודאי ימצא אהלו בשלום, דשלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכה ולא בחזרה, משא"כ אם יתמהמה אחר הרגל בירושלים כדי להנות מטובה ולאכול מפירותיהם, שוב אינו מובטח שינצל מן נזק. ועל זה מייתי שפיר הך מימרא דר"י שמפני כך תקנו שלא יביא פירות גנוסר לירושלים מהאי טעמא גופא שלא יבאו עולי הרגל לידי תקלה וע"י כך לא ימצאו אהליהם בשלום דהוי כעליה שלא לשמה ויעשה ח"ו תורת משה פלסתר במאי שהבטיחם לא יחמוד איש את ארצך:
הוא הבין שיש פה מעין תקנה שלא להביא מפירות גינוסר לירושלים, כדי שאנשים לא יתעכבו בירושלים מעבר למה שצריך בשביל המצוה!
סוגיה נוספת שמביאה את הכלל ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, מרחיבה זאת גם לקנסות כספיים ואומרת שאדם שהוא שליח מצוה גם לא אמור לקבל קנס כספי:
3. תלמוד בבלי מסכת יומא דף יא עמוד א
אמר רבי יהודה: מעשה בארטבין אחד שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של צפורי, ומצאו קסדור אחד ונטל ממנו אלף זוז. - והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אין ניזוקין! - היכא דקביע היזקא - שאני, דכתיב "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי".
כלומר שאם אתה בדרך לקיום מצוה, גם לא תקבל דו"ח מהירות, אלא אם כן זהו מקום שהסכנה של דו"חות מהירות היא דבר מצוי. ואולם, יש לציין ששם הקנס הוא על עצם קיום המצוה, ואילו בדו"ח מהירות הקנס הוא לא על המצוה וגם לא על העובדה שהלכת למצוה, אלא על העובדה שהלכת לשם בדרך שאינה ראויה.
סוגיה מפורסמת נוספת העוסקת בכלל זה:
4. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לט עמוד ב
רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה; בכיבוד אב ואם כתיב: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך", בשילוח הקן כתיב: "למען ייטב לך והארכת ימים". הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך.
ודלמא לאו הכי הוה! ר' יעקב מעשה חזא. ודלמא מהרהר בעבירה הוה! מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב: "למען תפוש את בית ישראל בלבם"! איהו נמי הכי קאמר: אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא, אמאי לא אגין מצות עליה כי היכי דלא ליתי לידי הרהור.
והא א"ר אלעזר: שלוחי מצוה אין נזוקין! התם בהליכתן שאני. והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה, אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן! סולם רעוע הוה, דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני". אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה, לא חטא. ואחר מאי הוא? איכא דאמרי: כי האי גוונא חזא; ואיכא דאמרי: לישנא דחוצפית המתורגמן חזא דהוה גריר ליה דבר אחר, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? נפק חטא.
הכלל הזה ש'שלוחי מצוה אינן ניזוקין גם מובא בשערי תשובה כדרך הנהגה לדיינים:
5. ספר שערי תשובה (רבינו יונה גירונדי, המאה ה-13, ספרד) שער ג אות לג
"לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא" (דברים א, יז). הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים ח ב): שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם. וזהו פרוש "כי המשפט לאלקים הוא" - שלא יבואכם נזק בסבתו.
השלכה נוספת של הכלל הזה מובאת בשו"ת הרדב"ז:
6. שו"ת רדב"ז (ר' דוד בן זמרא, המאה ה-16, מצרים) חלק ג סימן תקפד
שאלת ממני אודיעך דעתי במי שהוא אטר יד ימינו על איזה צד הוא מסב בלילי הפסח:
תשובה: הרא"ש ז"ל לא הכריע בזה דבר, אלא כתב שהוא תלוי בפירושי המפרשים. כי לדעת רש"י ז"ל שכתב דהא דאמרינן בגמ' ועוד שמא יקדים קנה לושט לא קאי מהסיבת ימין אלא אפרקדן, ולפי זה אטר יד ימינו מיסב על ימינו ואוכל בשמאלו כדרכו כדין התפילין ממש. ולדעת רשב"ם ז"ל שכתב דהא דאמרינן ועוד שמא יקדים קנה לושט קאי אהסיבת ימין, דאי אפרקדן אמאי נטר לה לבסוף, ולפום האי טעמא מיסב כשאר כל אדם שמא יקדים קנה לושט. ודבר זה נשאל לפני מהרר"י ישראל ז"ל, והעלה דכיון דאפליגו בה נקטינין טעמא דסכנתא דחמירי מאיסורי, ומסב כשאר כל אדם. ואני ק"ל על האי טעמא דהא קיי"ל שלוחי מצוה אינם ניזוקין דהכי אקשינן עלה דתניא חור שבין יהודי לארמאי וכו' פלימו אמר אינו בודק כל עיקר מפני הסכנה ואע"ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקין היכא דשכיחא הזיקא שאני. ובשלמא לשטת רש"י ז"ל מסב פרקדן ואוכל שכיח היזיקא וחיישינן אבל המסב על ימין לא שכיח היזיקא כלל ולא חיישינן. ועוד ראיתי כי הסימנים שוכבין זה על זה ולא ידעתי אם סימני אדם נשתנה ומ"מ אפילו שנודה לסברתו של רשב"ם ז"ל שהושט לימין מ"מ שכיח היזיקא? וכמה בני אדם ראינו מסובין על ימין ולא הוזקו. ועוד הרי תקנו הסיבה זכר לחירות ואם הוא מסב על ימינו ואוכל בשמאלו מצטער הוא ואין זה דרך חירות! ולפיכך אע"פ שאיני כדאי להכריע רואה אני את דברי רש"י ז"ל ומה שהקשו עליו לא קשיא כלל דאורחיה דתלמודא בהכי שאומר הכלל ואח"כ הטעם אע"ג דלא קאי אכולהו ומשום הכי קאמר פרקדן לא הוי הסיבה הסיבת ימין לא הוי הסיבה והדר יהיב טעם פרטי לפרקדן ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט ולכן אני סומך על רש"י שיהא מסב ואוכל במנוחה כדרך שהוא מניח תפלין וכן פי' הר"ן דאפרקדן קאי.
ראינו שהרדב"ז טוען שגם איטר יסב על צד שמאל, מכיון שהמצוה מגינה עליו מפני נזק.
השלכה הלכתית נוספת שיש לשאלה זו היא ביחסים שבין איש לאשה סביב הויכוח האם יש לעלות לארץ ישראל:
7. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב
ת"ר: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת - כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו - תצא בלא כתובה; הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה.
אומרים על בעלי התוספות, שכיום אין דין זה נוהג, בגלל הסכנה
:
8. תוספות מסכת כתובות דף קי עמוד ב
הוא אומר לעלות כו' - אינו נוהג בזמן הזה, דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.
האם יש קשר בין החלק הראשון בתוספות, לבין החלק השני, דבריו של ר' חיים? אם מדובר בשני דברים שאינם תלויים זה בזה, הרי שלמרות שיש מצוה לגור בארץ ישראל בזמן הזה, אי אפשר לכפות את המצוה הזו על בן הזוג מכיון שישנה סכנה בהליכה לשם. מוכח, לכאורה שישנו חשש של נזק גם למי שהולך לקיים מצוה!
הרב שאול ישועה אביטבול, שהיה דיין במרוקו לפני כמאתיים שנה כתב על מקרה שאשה לא רצתה לעלות לארץ, ואילו בעלה רצה, ועל סמך זה הוא רוצה לגרש אותה ולא לתת לה את כסף הכתובה:
9. שו"ת אבני שיש (הרב שאול ישועה אביטבול, המאה ה-18, מרוקו) חלק ב סימן צד
בהיות שהרב משה בן מסעוד אזולאי נדבה רוחו אותו ותדבק נפשו וחשקה נשמתו לעלות ולראות הסתופף בבית ה' בחצרות אלקינו, ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן בדברו לאמר שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה, ועמדו לפניי לדין המדבר בעד האשה והבעל הנזכר, וטען המדבר בעד האשה שאם הוא עכ"פ ירצה לעלות לא"י יפרע לה כל סכי כתובתה מושלם ויפטור אותה בגט וילך לו לשלום, ומה גם שכל הדרכים בחזקת סכנה, והבעל משיב שהוא רוצה בקיומה ורוצה שתלך עמו ואם היא לא רצתה לעלות תפסיד כתובתה, ופסקתי ביניהם שהדין עם הבעל ומשנה שלימה היא בפ"ב דכתובות דף ק"י הכל מעלין לא"י וכו' ופסקה מרן באה"ע סי' ע"ה ס"ד וז"ל אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה וסיים מור"ם שנוטלת נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל שלה הקיימין יע"ש. והאי טענה שטען שכל הדרכים בחזקת סכנה אינה טענה דאם איתא דחיישינן לסכנת דרכים ליתיה להאי דינא כל עיקר דכל הבא לכפות אשתו לעלות עמו לא"י אמרינן ליה כל הדרכים בחזקת סכנה, ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת הדרך, אלא לכל ישראל איתמר. ואיך אפשר להעלותה לא"י בלי שיעבור בדרכים? ותדע שכן הוא שהרי כלל זה דכל הדרכים וכו' פשוט הוא בדברי הפוסקים, ואפ"ה כתבו להאי דינא דכופין לעלות ולא חשו לחשש סכנת דרכים כלל ואע"ג דיש מקום לומר דחמירא סכנתא מאיסורא ולמה לא ניחוש לחשש סכנת דרכים, טעמא רבה איכא דקי"ל במקום מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ושלוחי מצוה אינן ניזוקין כדאמרינן גבי בדיקת חמץ דרבנן דכל זמן שהוא עוסק במצוה לא חלי ולא מרגיש מסכנת עקרב המצויים בגלים יע"ש וכ"ש במצות ישיבת א"י שהיא מצוה מן התורה וכמו שמנאה הרמב"ן במנין המצות מדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה אפי' בזה"ז, ואמרינן בכתובות ד' קי"א המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב והקבור בא"י כקבור תחת המזבח, ומתיה חיים ויציצו מעיר כעשב הארץ ולא כן מתי ח"ל וכמה מלי מעלייתא נאמרו בה עד שאמרו ששקולה היא ככל המצות וא"כ בודאי הוא דאגוני מגינה מכל מיני חשש סכנת דרכים שהרי בלכת דמצוה הוא דהולך וקרינן ביה עידנא דעסיק בה ואין שופ"ר.
ואולם, גם הגמרא סייגה את הכלל ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, ואמרה שבמקום שיש סכנה הכלל הזה אינו קיים, ואף הביאה הוכחה מצויינת לכך משמואל הנביא שקיבל הוראה מפורשת מהקב"ה למשוח את דוד, ובכל זאת פחד.
ואולם, הרמב"ם בשמונה פרקים הוכיח מסיפורו של שמואל שלפעמים יכולה להיות לנביא תכונה שאינה שלמה, שהרי שמואל פחד משאול למרות ציוויו של הקב"ה:
10. הקדמה למסכת אבות (הרמב"ם, המאה ה-12, ספרד), פרק ז
ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל, שהרי שלמה - נביא, כעדות הכתוב "בגבעון נראה ה'" ומצאנו לו בפירוש פחיתות מידות, והיא רוב התאוה... ומצאנו לאליהו זכור לטוב, מדת הכעס: ואף על פי שהשתמש בה כלפי הכופרים, ועליהם היה כועס, אבל בארו החכמים שה' הרחיקו ואמר לו: לא יצלח לבני אדם מי שיש לו קינוי כשיעור שיש לך, שהוא ימיתם. וכן מצאנו ששמואל פחד משאול, ויעקב נתיירא מפגישת עשיו - ואלו המידות וכיוצא בהן - הן מחיצות הנביאים, עליהם השלום. ומי שיהיו לו מהם שתי מדות או שלוש בלתי ממוצעות, כמו שבארנו בפרק הרביעי, נאמר בו שהוא רואה את ה' מאחורי שתי מחיצות או שלוש.
לכאורה, דברים אלו של הרמב"ם תמוהים מאוד, שהרי הגמרא אמרה שהעובדה ששמואל ביקש פתרון מה' כדי ששאול לא יהרוג אותו - לא היתה טעות או פחיתות דרגה אצל שמואל, אלא הדבר הנכון לעשותו.
גם ר' אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה' שער הבטחון עמ' עז) אומר ששמואל צדק בכך שדאג לבטחונו כפי שעשו גם יעקב ואליהו, כי רק בציווי מפורש של הקב"ה או במקרים חריגים מאוד מותר לאדם להשליך יהבו באופן מלא על הקב"ה. אך הרב אריאל מסביר שאמנם כך צריך לנהוג אדם מן השורה, אך אדם בדרגתו של שמואל היה צריך אולי לנהוג באופן שונה.
הוא מביא את הדברים בעניין השאלה שהוא נשאל: האם מותר או חובה להישאר ברמת גן גם בזמן מלחמת המפרץ:
11. הרב יעקב אריאל, תחומין יב עמ' 198
והנה הרמב"ם בפ"ז משמונת הפרקים, במחיצה וענינה, הביא את פחדו של שמואל כדוגמא לפחיתות המידות. וקשה, הרי שמואל עשה כהלכה, וממנו למדנו שאין סומכין על הנס במקום של קביעא היזקא? וי"ל, שאכן משמואל יש ללמוד להדיוטות כמונו, שאין לסמוך על הנס. אולם הא גופא, ששמואל מדד את עצמו בקנה מידה של הדיוטות, הוא חיסרון. כי שמואל הרואה, בשליחות כה חשובה - למשוח את דוד מלך ישראל - היה חייב לקחת על עצמו סיכון כזה, ולא לחשוש.
...העולה מדברינו הוא, שמי שחש בצורך להישאר בעיר - לשם פרנסה, תורה, עזרה לזולת וכדו' - רשאי להישאר בעיר, ודינו כדין שליח מצוה שאינו ניזוק. ומן הראוי שיתכוון בלבו לשם שמים, כי ככל שכוונתו טהורה יותר כך זכויותיו רבות יותר, וכדברי הפסוק "כי בי חשק ואפלטהו" (עי' מורה-נבוכים ח"ג פרק נא בפירושו של פסוק זה).
ולפי"ז, גם הנלוים עליהם, והנשארים בעיר כדי לעודד את את אלו החייבים להישאר בה כדי שלא יפלו ברוחם, בראותם עיר רפאים ריקה מתושביה, אף להם דין שלוחי מצוה שאינם נזוקין, ומותר אף להם להיכנס לחשש סכנה, בתנאים שהיו בשעת המלחמה (מובן שכל שינוי בתנאים, לקולא או לחומרא, מחייב התייחסות שונה).
ואולם, בעל ה'ערוך לנר' הבין שיש דעה הסוברת שגם במקום שיש נזק מצוי, עדיין אומרים את הכלל ששלוחי מצוה אינם ניזוקים. הראיה שלו היא מהגמרא הלומדת ממעשהו של שמואל הנביא הלכה שמותר לשנות מפני השלום:
12. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה, ב
וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: "אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא" וגו'. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: "ואדוני זקן", ולבסוף כתיב: "ואני זקנתי".
ושואל על כך ה'ערוך לנר':
13. ערוך לנר (ר' יעקב עטלינגר, המאה ה-19, גרמניה) יבמות סה, ב
בגמרא ושמע שאול והרגני. קשה קצת איך יליף מזה שמפני השלום שינה דלמא מפני אימת פקוח נפש שדוחה כל ל"ת שבתורה והרי בפסחים (ח ב) יליף מזה דהיכי דשכיח היזקא לא אמרינן שלוחי מצוה אינן נזוקין!? וי"ל ע"פ מה שכתבתי במקום אחר דע"כ תנאי פליגי בזה דר' נהוראי במתניתין (נזיר סו א) ע"כ ס"ל דאפילו היכי דשכיח היזקא אמרינן שלוחי מצוה אינן ניזוקין... א"כ י"ל דגם ר' נתן הכי ס"ל ולא היה צריך לירא שינזק אלא שיושבת השלום עם שאול וליכא רק משום דרכי שלום.
ואולם, הרב לאו טוען שלא יכול להיות שישנה דעה שגם במקום ששכיח היזקא אומרים את הכלל ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, שהרי אם כך היה, לא היינו צריכים לומר שמצוות נדחות מפני פיקוח נפש, שהרי לא יתכן שאדם ימות בגלל שהוא מקיים מצוה! אלא, חייבים לומר שלכל הדעות במקום ששכיח נזק אין בטחון ששלוחי מצוה אינן ניזוקין:
14. שו"ת יחל ישראל (הרב ישראל מאיר לאו) סימן לט
ובספר ערוך לנר ביבמות שם הקשה איך לומדת הגמ' משמואל שמצוה לשנות מפני השלום, ואולי נצטווה לשנות מפני שחשש שיבוא למצב של פקוח נפש שדוחה את כל ציווי לא תעשה שבתורה, וכמבואר בגמ' שהיה כאן מצב של היזק ודאי ואין אומרים בזה ששלוחי מצוה אינם ניזוקים. ותירץ שהסוגיא כאן הולכת לשיטתו של ר' נהוראי במשנה בנזיר (סו, א) שסובר שאף במקום ששכיח הזיקא אמרינן שלוחי מצוה אינם ניזוקים, וממילא אין חשש פיקוח נפש עפ"י שיטתו, ולא נשארה אלא שאלה של דרכי שלום, ולכן אפשר ללמוד מכאן שמצוה לשנות מפני השלום, עיי"ש בדבריו.
ובפשטות דבריו צריכים לי עיון, דלכאורה נראה שאם הנידון הוא באמת במקום של פיקוח נפש, בודאי שאי אפשר לסמוך על הסברא ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, שהרי הדין הוא שכל מצוות עשה ומצוות לא תעשה שבתורה נדחות מפני פיקוח נפש, ואמאי לא נאמר בכל המצוות ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, וממילא לא תידחה אף מצוה ולא נתיר שום איסור. אלא ודאי כדאמרן, שאין הטעם של שלוחי מצוה אינם ניזוקים טוב ומועיל לעמוד כנגד פקוח נפש גמור.
ברם מאידך גיסא נראה שנכונים דברי הערוך לנר שמקום ששכיח הזיקא נקרא מצב של פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש. ובאמת יש לפרש שזה גופא הביאור בגמ' לחלק בין שכיח הזיקא ללא שכיח הזיקא שמצב זה לא נכנס בגדר ספק פיקוח נפש, ואין בכוחו לדחות מצוות ועבירות, ואילו שכיח היזיקא הוא בכלל פיקוח נפש, ולכן לא תועיל בו הסברא דשלוחי מצוה אינם נזוקים, ואילו בלא שכיח היזיקא אהני סברת שלוחי מצוה אינם ניזוקים, ומבואר כן בסוגיא בסוף פ"ק דקידושין שבמצב של שכיח היזיקא צריכים לעשות לו נס, ולאו כל אחד זוכה.
ברור, אם כן, שכאשר מדובר במצב של פיקוח נפש, כל המצוות בטלות לגבי המצוה הנוספת. במקום שאינו פיקוח נפש, אך ההיזק מצוי בו, הרי שאין להסתכן אלא אם כן אדם מגיע לדרגה רוחנית גבוהה מאוד. במצב שבו אין היזק מצוי - אין סכנה לעוסק במצוה, הן בהליכתו אל המצוה והן בחזרתו.
ישנו מנהג, כאשר אדם הולך לחו"ל, לתת לו כסף לצדקה על מנת לעשותו שליח מצוה. האם עליו לתת את הכסף בחו"ל או בארץ ישראל כשישוב? – לענ"ד נכון יותר לתת את הכסף שם, מכיון ששלוחי מצוה אינן ניזוקין גם בחזרתן, שהרי אם יתן את הכסף כאן, אין הנסיעה לחו"ל כלל מעניין השליחות. ואולם, צריך לדעת שגם כשנותנים את הצדקה שם אין אחריות במאה אחוזים ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, שהרי הוא שוהה בחו"ל מעבר לזמן שהיה צריך בשביל לתת את הצדקה, והרי זה כמי שמחפש חמץ בגל ושוהה עוד קצת כדי לחפש את המחט שאבדה לו.
