בעידנא דאגבהה נפק ביה
פסחים ז ע"ב
"נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. - שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה".
הקשה התוספות:
"בעידנא דאגבהה נפיק ביה - וא"ת כיון דנפק היאך יברך והלא צריך לברך עובר לעשייתו! ואומר ר"י אף על גב דנפק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע בקריאת הלל (סוכה לז:)".
לתירוץ ר"י לאחר נטילה ראשונה כבר אינו עוסק במצוה דאורייתא. והברכה היא על מצוות הנענוע בהלל שהיא דרבנן.
עוד יש לומר, שפירוש הגמרא הוא שכשהגביה את הלולב יצא אמנם ידי חובה ואין עליו עוד חובה ליטול, אבל מכל מקום מקיים הוא עדיין מצוה בכל רגע נוסף שנוטל את הלולב. לכן ברכתו עדין עוברת לעשייתן היא. כך הוא גם בתלמוד תורה, למרות שאמרו במסכת מנחות דף צט ע"ב: "אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש", ויצא ידי חובתו, מכל מקום מברך שנית ברכת התורה כששב ללמוד לאחר שהפסיק בשינה.
ובזה מבואר מנהגן של אנשי ירושלים במסכת סוכה דף מא ע"ב: "אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו... הולך לבקר חולים ולנחם אבלים - לולבו בידו". ואמרה על כך הגמרא: "מאי קא משמע לן? להודיעך כמה היו זריזין במצות". לא אמרו שמצוות חביבות עליהם, אלא שהיו זריזין במצות. לא היה בזה רק חיבוב מצוה אלא מצוה ממש.
ובזה מתורצת קושיית רבי עקיבא איגר: "לכאורה תמוה דעדיין יקשה איך קתני בברייתא כל הברכות כולן מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילה אמאי לא קתני ג"כ חוץ מלולב". ובאמור מבואר שלמרות שנטלו לצאת בו ונפק ביה, מכל מקום עדין הוא עובר לעשייתן, מה שאין כן בטבילה.
והראיה שגם לאחר נטילת הלולב הראשונה עדין מקיים מצוה מהתורה, שאמרו על נענועי הלולב במסכתות סוכה דף לח ע"א; ומנחות דף סב ע"א: "שירי מצוה מעכבין את הפורענות". ושיירי מצוה הם מצוה ממש, אלא שאינם מעכבין. כך מבואר במסכתות יומא דף ה ע"א; ומנחות דף צג ע"א במשנה ובע"ב לעניין סמיכה ותנופה; ובמסכתות נזיר דף מו ע"א; זבחים דף ו עאו"ב; זבחים דף נב ע"א בענין שטעון יסוד; ובמסכת זבחים דף קיא ע"א בענין שירי הדם איברין ופדרין.
ואפשר שגם ר"י סבור שמקיים מצוה מהתורה גם אחר שהגביה את הלולב. אלא שפירוש "נפק ביה" שיצא מידי חובת המצוה, וכשאין חובה אין ברכה, כפי שאין מברכים על מצה בשאר ימי הפסח אף לדעת הגר"א שיש מצוה באכילתה, וכן אין מברכים עליה בליל הסדר לאחר שכבר אכל כזית והפסיק, אף שיש בכך עדין מצוה כדברי הנצי"ב, וכן הוכיח בעל הבן איש חי ממסכת פסחים דף קז ע"ב: "רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפיסחא, כי היכי דניגרריה לליביה, דניכול מצה טפי לאורתא", הרי שיש מצוה לאכול מצה טפי מכזית. ומשום כך נצרך ר"י לנענוע בהלל שהוא חובה מדרבנן. מכאן שאין לברך שלא בסמוך להלל אם כבר הגביה.
והטעם שכדברי הרמב"ם מברכים גם על דבר שאינו חובה בסוכה, אומר הגרז"ן גולדברג שמכל מקום לא יצא מכלל החובה בדברים שהם חובה בסוכה. לטעם זה מבואר שמברך על תלמוד תורה אף שכבר יצא ידי חובה בקריאת שמע אם הפסיק בשינה לגר"א, כיון שאם יצטרך לברר דבר הלכה יתחייב ככתוב בדברים לב, מו-מז: שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם. והרב שלמה פישר תירץ שכל שנעשה בסוכה נכלל בחובת המגורים בסוכה. אלא שבתלמוד תורה אין לומר שהכל בכלל מצות ידיעת התורה, שהרי גם החכמים היודעים את התורה חייבים בברכה, כגון בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל ששאל את רבי ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יוונית, במסכת מנחות דף צט ע"ב.
כתב החזקוני והובא בפירוש הריב"א שמות יב, יח שאם אכל מצה כל ז' ימים הוא קיים שבעת ימים מצות תאכלו. וכן לשון רבינו חננאל מסכת סוכה דף כז ע"א "מכאן ואילך רשות דמצוה", וכן דעת הגר"א. והקשה הגרז"ן גולדברג מאי שנא מכל מצוות התורה משמען חובה ולא מצוה "קיומית". אמנם יש לשאול כך גם על יותר מכזית בט"ו וכדומה. אלא שי"ל שהחובה מהתורה אינה אלא בשיעור המועט, כדברי האור שמח במצות ת"ת, וכל המרבה בשיעור בכלל המצוה. וכך י"ל גם לענין מצה כל ז' שאינו אלא ריבוי בשיעור, תדע שהרי הכל בכלל אותו פסוק (שמות יב, יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.
ובזה יבואר למה נצרכו במסכת יבמות דף סב ע"ב למצוות: וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא, ו) וכתב הרי"ף "והא מילתא דרבנן היא", למה אינה בכלל מצות התורה (בראשית ט, א) פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, הרי טרם נתמלאה הארץ. ואין לומר שחכמים חידשו חובה, שכן גם מצוות ולערב אינה חובה גמורה כנפסק בשו"ע אה"ע עו, ו, ומשום כך גם אינו מחוייב לגרש את אשתו כדי לקיימה.
אלא שכשם שהאוכל כזית מצה אינו מאלץ את עצמו לאכול יותר מדרך אכילה רגילה, כך אין חובה מהתורה להרבות ככל היכולת בהולדה. וקמ"ל: (מסכת יבמות דף סב ע"ב) "נשא אדם אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו", שאם נעשה פנוי מאשה (כלשון: "נשא אדם אשה בילדותו" – משמע שעתה אינו נשוי לה), ראוי לו להשתדל בזקנותו לישא אשה בת בנים ולהוליד כבתחילה.
בדומה לזה יבואר גם האמור במסכת ביצה דף טו ע"ב: "רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות". והלא שמחת יום טוב מצוה היא כשאר המצוות וכיצד לא תהיה חובה? אלא שמודה רבי אליעזר שמצוות ושמחת בחגך חובה היא, רק אופן ביצוע המצוה אינו חובה, "או אוכל ושותה או יושב ושונה".
דומה לזה אומר הרב שלמה פישר שקיימת מציאות של "מצוה קיומית" בנשים. היות שעצם המצוה חובה היא – באנשים, תתכן אפשרות שאותה מצוה תהיה מצוה ללא חובה בנשים.
