סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 831
"צירוף דאורייתא שנא. כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת"
פסחים יט ע"א
מדייקת הגמ' ממה שנשא' בפסוק כף אחת נלמד שכל גרגירי הקטורת שבכף שהם קודש מצטרפים להחשב כאחד, ומכאן שהכלי מצרף לטומאה מדאורייתא (מייתור המלה אחת) ולמרות שהטומאה נגעה בחלק מהאוכל נטמא כל האוכל בגלל דוחק הכלי. נשאלת השאלה מדוע הגמ' לא למדה חדוש זה מהפסוק הקודם "קערת כסף אחת" ובהמשך "מזרק אחד"... "מלאים סולת בלולה בשמן" ומדוע לא דייקה זאת הגמ' מהקערה או המזרק, מת' ה"אמרי אמת" שיש לדייק מכאן כדעת הפוסקים הסבורים שלקמח יש דין של לח ולא דין של יבש, ואם קמח נקרא לח בלח מובן שהגמ' לא למדה מהקערה ומהמזרק משום שהם היו מלאים בקמח סולת ואם קמח נחשב ללח ברור שהנוגע בחלק ממנו נטמא כולו, משום שבלח התערובת היא בלתי נמנעת ומיד כאשר הטמא נוגע בכלי נטמא כל המשקה כך שלא היתה משם ראיה לגבי צרוף כלי, והראיה היא דווקא מכף אחת...מלאה קטורת.
אבל עדיין תשאר הקוש' אליבא דהפוסקים (רוב הפוסקים סבורים כך) שקמח לא נחשב לח בלח. בספר "אמת ליהודה" מובא תרוץ מענין על קוש' זו הגמ' לקמן מח: מסתפקת לגבי הדין של צרוף סל לחיוב חלה, האם גם כלי שאין לו תוך מצרף את כל הכיכרות שבתוכו לחיוב חלה אחד, הגמ' שם נשארת בתיקו, סבור א"כ בעל ה"אמת ליהודה" להסביר את גמרתנו כך: הקערה והמזרקים כלים שיש בהם תוך, הכף היא כלי בת תוך, (כלי שטוח), אילו הגמ' היתה לומדת את הדין מן הקערה או מהמזרק היינו אומרים שהכלי מצרף בטומאה דווקא כשיש לו תוך, לכן חשוב היה לגמ' ללמוד דווקא מכף אחת עשרה זהב מלאה קטורת ללמדנו שהצרוף בטומאה אינו דוחה לצורך של חיוב חלה, שם הצרוף הוא סברתי, כדי לראות את כל הכיכרות כעיסה אחת של טבל, ובזה יש מקום לחלק בין יש לו תוך או אין לו תוך אבל כאן כשיש גזירת הכתוב שרק לגבי קודש הכלי מצרף גם כלי שאין בו תוך מצרף.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
