הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"תני חדא... ותני חדא"

עירובין  ק ע"א

תנו רבנן: שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים. או שיש חלל תחתיהן שלשה טפחים, אף על פי שצידו אחד שוה לארץ - הרי זה לא ישב עליהן, לפי שאין עולין באילן, ואין נתלין באילן, ואין נשענין באילן. ולא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל היום כולו, אחד אילן ואחד כל הבהמה. אבל בור שיח ומערה וגדר - מטפס ועולה מטפס ויורד, ואפילו הן מאה אמה.
תני חדא: אם עלה - מותר לירד,
ותני חדא: אסור לירד.
לא קשיא; כאן - מבעוד יום, כאן - משחשיכה.
ואיבעית אימא: הא והא משחשיכה, ולא קשיא; כאן - בשוגג, כאן - במזיד.
ואיבעית אימא: הא והא בשוגג, והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי; מר סבר: קנסינן, ומר סבר לא קנסינן.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כתנאי, הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת - ינתנו במתנה אחת. מתן ארבע במתן ארבע - ינתנו במתן ארבע, מתן ארבע במתן אחת, רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע. ורבי יהושע אומר: ינתנו במתנה אחת. אמר לו רבי אליעזר: הרי הוא עובר על בל תגרע! - אמר לו רבי יהושע: הרי הוא עובר בבל תוסיף! - אמר רבי אליעזר: לא אמרו אלא כשהוא בעצמו. אמר לו רבי יהושע: לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו. ועוד אמר רבי יהושע: כשנתת - עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך, כשלא נתת - עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך.
לרבי אליעזר, דאמר התם: קום עשה עדיף - הכא נמי ירד.
לרבי יהושע דאמר התם שב ואל תעשה עדיף - הכא נמי לא ירד. –
דילמא לא היא, - עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם קום עשה עדיף - אלא דקא עביד מצוה, אבל הכא דלא עביד מצוה - הכי נמי לא ירד.
ואי נמי, עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם שב ואל תעשה עדיף - אלא

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה ט:

אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה, ואין נתלין בבהמה
ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת, ואין נסמכין לצדי בהמה, ז וצדי צדדין מותרין,
עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד, ובבהמה אפילו במזיד ירד משום צער בעלי חיים, וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים.

2.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כא הלכה ט:

עלה באילן וכו'. בהמוצא תפילין (עירובין ק') תני חדא עלה אסור לירד ותניא אידך עלה מותר לירד ותירצו הא דתני אסור בשעלה משחשכה הא דתני מותר בשעלה מבעוד יום ואב"א הא והא בשעלה משחשכה והא דתני אסור בשעלה במזיד והא דתני מותר בשעלה בשוגג.
הילכך פסק הדין שאם עלה מבע"י אפי' במזיד על דעת לישב שם בשבת מותר לירד.
עלה משחשכה במזיד אסור לירד בשוגג מותר לירד וכ"כ ז"ל
ולזה כתב רבינו עלה באילן בשבת לומר שאם היתה העליה מבע"י בכל צד היה מותר לו לירד. וכתבו ז"ל שלא התירו באלו הצדדין הנזכרים אלא באדם עצמו מפני שהוא עושה איסור בעמידתו שם אבל הניח חפץ באילן אפי' מבעוד יום אסור להורידו בשבת וכבר בארתי זה פ"ה בדין מניחין וכו' וכתב רבינו ובבהמה אפי' במזיד ירד ודברים נראין הן ומתבארין מן הדינין הבאים:

מסקנתו היא שאם עלה מבעוד יום אפילו במזיד - שהתכוון להישאר בשבת על האילן - רשאי לרדת בשבת. ואם עלה בשבת עצמה אז אם עלה במזיד - אסור לו לרדת, ואם עלה בשוגג - מותר לו לרדת.

3.
יש כאן למעשה פסק שמצרף את שתי האפשרויות הראשונות בתירוצי הגמרא על הסתירה בין שתי הברייתות.

4.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים" שמביא את שאלת הפרשנים מדוע הפוסקים לא משתמשים גם בשאר התירוצים בגמרא, שאף הם נאמרו בלשון "איבעית אימא".

5.
ומיישבים":

5.1
נפסק כבר בש"ס שלא גוזרים שוגג אטו מזיד.

5.2
לא מחמירים בשוגג כי בדרבנן - כבסוגייתנו האיסור לעלות באילן הוא מדרבנן - פוסקים לקולא.

6.
וקצת קשה: וכי לגמרא לא היה ידוע שיש להקל בדרבנן? אלא אם נאמר שבזמן התנאים [שאותם באה הגמרא ליישב] לא היה מוחלט בהכרח שמקילים בדין דרבנן.

7.
אבל נראה ליישב באופן הרבה יותר פשוט: שני התרוצים הראשונים מיישבים את שתי הברייתות באופן שאין אחת נדחית מפני השניה, מפני שכל אחת עוסקת במקרה שונה [אוקימתא שונה].

7.1
ואילו שני התרוצים האחרונים מסבירים את יסוד המחלוקת בין שתי הברייתות, וכדי לפסוק היה צריך להכריע בין שתי הברייתות כמי ההלכה, ולכן העדיף הרמב"ם את שני התרוצים הראשונים שמשלבים את שתי הברייתות.

7.2
ואולי זוהי משמעות המושג "תני חדא... ותני חדא", לעומת הצירוף של "תני חדא... תניא אידך"