טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה – חתול הבית
"אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול - שמפייס ואחר כך בועל. ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך. לבתר הכי אמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא, אי אית ליה ולא זביננא ליך" (עירובין, ק ע"ב).
פירוש: וכעין זה אָמַר ר' יוֹחָנָן: אִילְמָלֵא [גם אם] לֹא נִיתְּנָה תּוֹרָה, בכל זאת הָיִינוּ לְמֵידִין צְנִיעוּת מֵחָתוּל שמכסה את צואתו, וְגָזֵל מִנְּמָלָה שאינה לוקחת חיטה מנמלה אחרת, וְעֲרָיוֹת מִיּוֹנָה שבני הזוג נאמנים זה לזה. ומעירים: דֶרֶךְ אֶרֶץ מִתַּרְנְגוֹל שֶׁמְּפַיֵּיס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל, וּמַאי [ובמה] מְפַיֵּיס אותה את התרנגולת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מתנועותיו לפני הבעילה נראה כאילו הָכִי קָאָמַר [כך אומר הוא] לָהּ לתרנגולת: זַבִּינְנָא לִיךְ זִיגָא דְּמָטוּ לִיךְ עַד כַּרְעִיךְ [אקנה לך מעיל שיגיע לך עד הרגלים], לְבָתַר הָכִי [לאחר הבעילה כך] אָמַר לָהּ: לִישַׁמַטְּתֵּיהּ לְכַרְבָּלְתֵּיהּ דְּהַהוּא תַּרְנְגוֹלָא אִי אִית לֵיהּ וְלֹא זַבִּינְנָא לִיךְ [תשמט כרבלתו של תרנגול זה אם יש לי כסף ולא אקנה לך] אלא שאין בידו כסף לשם כך (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חתול הבית שם באנגלית: Domestic cat, Housecat שם מדעי: Felis silvestris catus
שם נרדף במקורות: שונרא
נושא מרכזי: מהי צניעות החתול?
לריכוז המאמרים שנכתבו על החתול וקישוריות הקש\י כאן.
את שמו של החתול אנו פוגשים בעיקר החל מתקופת התלמוד. הוא מובא בשם "חתול" 24 פעמים ובשם הארמי "שונרא" 20 פעמים וכנראה שבכל מקום הכוונה לחתול הבית. בתוספתא החתול מופיע פעמים בודדות (בבא קמא, ח יז, עבודה זרה ב ג). בבכורות (צוקרמאנדל, פ"א הלכה י'): "אף על פי שאמרו בהמה טהורה דקה יולדת לחמשה חדשים בהמה טהורה גסה לתשעה חדשים בהמה טמאה גסה לשנים עשר חדש הכלב לחמשים יום חתול לחמשים ושנים וכו'". ייתכן והחתול מוזכר במקרא בשם "איים" בנבואת החורבן של ישעיהו (יג כ"ב): "וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג וְקָרוֹב לָבוֹא עִתָּהּ וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ". מתרגם יונתן: "וִינַפְצוּן חֲתוּלִין בְּבִרְנְיָתְהוֹן וִירוּדוּן בְּבֵית מֵישְׁרֵי תַּפְנוּקֵיהוֹן וְקָרֵיב לְמֵיתֵי עִדָן תַּבְרָהּ דְבָבֶל וְיוֹמָהָא לָא יתרחקו". מפרש רש"י: "וענה איים באלמנותיו - ויגורו חתולים בארמנותיו". בפרק לד י"ד): "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ". מתרגם שם יונתן "וִיעַרְעָן תַּמְוָן בַּחְתוּלִין וְשֵׁידִין חַד עִם חַבְרֵהּ יְחַיְכוּן בְּרַם תַּמָן יִשְׁרְיָן לִילִין וְיִשְׁכְּחָן לְהֶן נְיָה". רש"י מפרש: "ופגשו ציים את איים - ויערען תמון בחתולין כך תירגם יונתן תמון נמיות מרטרינ"ש בלע"ז". ד"ר מ. קטן(1) מזהה את ה – martrins עם הסמור או הדלק.
העובדה שהחתול כמעט לא מוזכר בתקופת המקרא והמשנה אומרת דרשני שהרי בניגוד אליו הכלב מוזכר 31 פעמים. ייתכן והדבר קשור למועד הגעתו של החתול לאזורנו. החתול בוית כנראה אלפי שנים לאחר הכלב באזור הסהר הפורה במקביל לביות החיטה והשעורה. ייתכן ושני אירועים אלו קשורים זה לזה משום שבעזרת החתול הצליח האדם לווסת את גודל אוכלוסיות המכרסמים שהשמידו את יבולו. הוא התפשט ממצרים לארץ ישראל רק לפני כ – 2000 שנה. עדויות ארכיאולוגיות רבות מוכיחות את נוכחותו של החתול במצרים העתיקה ואת מעמדו המקודש שם. מקור השם חתול מעורפל וייתכן והוא קשור לשורש המקראי הנדיר ח.ת.ל המיוחד לעברית. הוא מופיע במקרא רק בשלושה פסוקים: "בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ" (איוב, לח ט'), "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ" (יחזקאל, טז ד'), "... וְהִנֵּה לֹא חֻבְּשָׁה לָתֵת רְפֻאוֹת לָשׂוּם חִתּוּל לְחָבְשָׁהּ לְחָזְקָהּ לִתְפֹּשׂ בֶּחָרֶב" (יחזקאל, ל כ"א). מפסוקים אלה ניתן להסיק שהשורש מורה על עטיפה בבד, ומכאן בעברית החדשה התקבלו המילים חִתּוּל וחוֹתֶלֶת. על פי גישה זו, ייתכן והשם קשור לאחד המאפיינים הבולטים של החתול והוא נטייתו לכסות את צואתו, תכונה שהתלמוד מציין לשבח: ״אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה — היינו למידין צניעות מחתול״ (עירובין ק׳, ב׳). רש״י פירש ״שאינו מטיל רעי בפני אדם, ומכסה צואתו״. ייתכן שהשורש ח.ת.ל בשמו מורה על מנהגו לעטוף (לכסות) את גלליו. לחילופין ייתכן והכריכה קשורה למבנה גופו הגמיש של החתול המאפשר לו להיכרך ולהימתח.
אפשרות אחרת היא שהחתול קיבל את שמו מהערבית — ישירות או בתיווכה של שפה שלישית. אחת המילים הרבות לחתול בערבית היא חַיְטַל (כך נקראים גם כלבים). אם אכן גזורה המילה חתול מהשורש הערבי ח.ט.ל המורה גם על ״השתרכות״, ייתכן שהחתול קיבל את שמו מנטייתם של כלבים וחתולים להשתרך אחר שיירות של דיירי מדבר.
בניגוד לכלב שהגיע לאזור לפני פיצול הפרוטו-שמית לשפות השמיות השונות (ולכן חיה זאת נקראת בשמות כמעט זהים בשפות אלו) הרי שהחתול הגיע לאחר מכן ולכן התקבלו שמות שונים מאד זה מזה. באכדית נקרא החתול שֻרָנֻם, שממנו כנראה התקבל שֻנְרָא הארמי. באמהרית דְּמָת ובערבית יש כעשר מילים שונות לחתול שהנפוצה מביניהם היא קִטּ.
צניעות החתול
רבי יוחנן לא פירש מהי צניעות החתול אך את פשר הדברים אנו מוצאים בדברי הראשונים. הר"ח פירש: "... למדנו צניעות מחתול שאינו בועל אלא במקום סתר". כך מפרש גם הרש"ש ומפרט: "... ולי היה נראה לפרש שהוא צנוע בתשמיש עד שאומרים עליו כי הנקבות מתעברות בלא חיבור זכר כמובא בספר שערי שמים מאמר ד'. אחר זה ראיתי בערוך ערך צנע הא' שפירש כן בפירוש הא'". רש"י פירש באופן שונה ולדעתו הצניעות היא בהטלת גלליו: "צניעות מחתול - שאינו מטיל רעי בפני אדם, ומכסה צואתו". כך אנו מוצאים גם במאירי: "למדנו צניעות מחתול ר"ל שמכסה את צואתו". בערוך (ערך "צנע") מובאים שני הפירושים: "... שבועל בצנעה. פירוש אחר שמכסה צואתו".
התנהגות קבורת גללים היא אינסטינקט טבעי במשפחת החתוליים והוא נובע לא רק מעיסוק כפייתי בניקיון כפי שיש הסוברים. פעולת הקבורה הקפדנית נובעת מההיסטוריה הארוכה של השימוש בשתן וגללים לצורך סימון הטריטוריה. עבורנו ריחם של הגללים אחיד אך החתוליים מסוגלים להבחין בין גללים של מינים שונים, או בין פרטים בעלי מעמד שונה במסגרת אותו המין, על פי נוכחותם של סמנים כימיים הנקראים פרומונים. לעיתים קרובות, פרטים דומיננטיים של חתוליים כולל אריות, טיגריסים ונמרים המתחרים על הבעלות בטריטוריה, אינם קוברים את גלליהם על מנת לאותת ולהכריז על בעלותם. לעומת זאת חתולי בר קטנים יותר, חלשים או כנועים קוברים את הגללים. בכך הם מבטיחים לעצמם שהם לא יתויגו על ידי הזכרים הדומיננטיים כקוראי תגר דבר העלול לגרור התקפה.
קבורת הגללים גם מסייעת למנוע משיכת תשומת לב לא רצויה של טורפים אליהם או לגוריהם. חתולי בית שומרים עדיין על אינסטינקט זה למרות שכבר אין טורפים בסביבתם המוגנת. בקבורת הגללים על ידי חתול הבית הוא משדר לאדוניו שהוא מכיר בעליונותו כפרט הדומיננטי. בבתים ללא הפרעות כל חתולי הבית רואים עצמם כנחותים לבעלי הבית ולכן הם קוברים את הגללים במקומות המיועדים לכך. במצבים חריגים חתולי בית עלולים שלא לקבור את הגללים. הדבר קורה כאשר החתול רואה עצמו כפרט השליט או בעקבות בעיות בריאותיות. מקור התנהגות קבורת הגללים הוא באינסטינקט טבעי אך הוא גם מחוזק בלמידה על ידי תצפית של הגורים בהתנהגות אמהותיהם. לעיתים יש צורך ללמד את החתלתולים החיים בבית להשתמש בארגז חול המיועד למטרה זו (litter box).
ביטוי מעניין נוסף להתנהגות הטריטוריאלית של החתול אנו מוצאים בדברי הגמרא בהוריות (יג ע"א): "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מפני מה הכלב מכיר את קונו, וחתול אינו מכיר את קונו?". ההבדל בין הכלב והחתול בא לידי ביטוי אפילו בשמם הלטיני: הכלב נקרא Canis familiaris ואילו החתול Felis domestica. הכלב הוא "משפחתי" ואילו החתול הוא "ביתי". החתול קשור לבית ולא לבעליו ו"אינו מכיר את קונו" מתפרש שאינו מכיר את בעליו. כאשר "בעלי" החתול עוקרים דירה הוא אינו עובר איתם אלא נשאר במקום. כאשר הוא מועבר למקום חדש נגד "רצונו" הוא מנצל את כושר הניווט המעולה שלו וחוזר לטריטוריה ממנה הורחק. הדרך היחידה המאפשרת למנוע את חזרתו של החתול לביתו הקודם היא לכלוא אותו באחד מחדרי הבית במשך כמה ימים עד שהוא מתרגל ומזהה את הבית החדש כטריטוריה שלו. לעומת החתול הרי שהכלב נאמן לבעליו, כלומר "מכיר את קונו", ומלווה אותו לכל מקום שהולך ואינו קשור דווקא לבית. סיפור מפורסם הוא על כלב שהמתין בתחנת הרכבת לחזרת בעליו ממקום עבודתו יום יום בשעה קבועה והמשיך בנוהג זה במשך שנים גם לאחר מותו.
הסבר ביולוגי זה מעקר, לכאורה, את דברי רבי יוחנן שהרי צניעות החתול איננה ביטוי למוסריותו אלא לצורך לחסוך ממנו התקפות של פרטים דומיננטיים או של טורפים. "תורת חיים" (2) (שם) העלה את שאלה זו ביחס לכל בעלי החיים שהוזכרו בסוגיה:
"זביננא לך זיגא דמטיה לך עד ארעא. לכאורה תימה וכי התרנגולת צריכה למלבוש ועוד כיון דהתרנגול משקר לה פעם ושתים לא היה לה להתרצות לו עוד. ונראה דודאי אין התרנגול מפייס את התרנגולת ולא אמר לה מידי אלא שהקב"ה נתן טבע לתרנגול שיפשוט כנפיו עד לארץ קודם תשמיש וינענע בראשו אחר התשמיש דרך פיוס כאלו הוא מפייס את התרנגולת כדי שילמדו ממנו בני אדם לפייס את נשותיהן בשעת תשמיש. וכן הפירדה שכורעת ומשתנת לאו משום צניעות היא עושה כך שהרי אין לה דעת אלא הוא יתברך נתן לה טבע זו דרך צניעות כדי שילמדו ממנה בני אדם לעשות כן וזהו שאמר הכתוב מלפינו מבהמות הארץ וגו' שהוא יתברך מלמד אותנו מוסר מן הבהמות והעופות שלכך בראם בטבעם הללו כדי ללמד אותנו וכן הרחקת גזל דנמלה ועריות דיונה לאו משום איסור עושות כן אלא הקב"ה נתן להו טבע זו ללמד אותנו בהן וכו'".
לדברי "תורת חיים" אין חשיבות למטרה האמיתית של התנהגות בעל החיים אלא לעובדה שהתנהגות זו עשויה לשמש כתזכורת או כמודל להתנהגות האדם.
צילם: David Corby
(1) "אוצר לעזי רש"י"
(2) כתב הרב אברהם חיים שור (נפטר בט' בטבת ה'שצ"ב, 1632) מגדולי רבני גליציה. חיבר גם את הספר "צאן קדושים" על סדר קדשים ו"בדק הבית" על השו"ע.
רשימת מקורות:
א. גלעד, 'האופן המסתורי שבו קיבל החָתוּל את שמו העברי', עתון ה"ארץ".
מ., דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 72-73).
לעיון נוסף:
הרב א. שוורץ, "צניעות מחתול" - על משמעותו של מוסר טבעי . כאן
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
