סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

רבי ורבי חייא; "סתם משנה"

עירובין  צא ע"ב-צב ע"א


אמר מר: ובמבוי אסור. לימא מסייע ליה לרבי זירא אמר רב, דאמר רבי זירא אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו - אין מטלטלין אלא בארבע אמות! - אימא ולמבוי אסור. - היינו רישא! - משנה יתירה איצטריכא ליה, מהו דתימא: כי פליגי רבנן עליה דרבי שמעון - הני מילי היכא דעירבו, אבל היכא דלא עירבו - מודו ליה, קא משמע לן. אמר ליה רבינא לרב אשי:
מי אמר רבי יוחנן הכי? והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן: כותל שבין שתי חצירות, גבוה עשרה ורוחב ארבעה - מערבין שנים ואין מערבין אחד. היו בראשו פירות - אלו עולין מכאן ואוכלים, ואלו עולין מכאן ואוכלים, ובלבד שלא יורידו למטה! - מאי למטה - למטה לבתים.
והא תני רבי חייא: ובלבד שלא יהא זה עומד במקומו ואוכל, וזה עומד במקומו ואוכל! –
אמר ליה: וכי רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו?
 

בסוגייתנו רבי יוחנן אמר למעשה שתי הלכות:

הלכה 1: הלכה כרבי שמעון במשנתנו.
הלכה 2. רבי שמעון שמתיר לטלטל מחצר לחצר מדבר אפילו כשדיירי כל חצר עירבו לעצמם.

רבינא מקשה לרב אשי כלפי רבי יוחנן: כיצד רבי יוחנן פוסק בסוגייתנו [כשתי האפשרויות שציינו], והרי רבי יוחנן עצמו קבע כלל גדול שבכל הש"ס הלכה היא כ"סתם משנה", ובנושא של סוגייתנו יש "סתם משנה" – לעיל, מסכת עירובין דף עו עמוד ב - שממנה משמע שאסור לטלטל מחצר לחצר.

על הקושיה ענה רב אשי שבאותה משנה [שהיא "סתם משנה"] יש לפרש באופן שונה שמדובר על טלטול מהכותל לתוך הבית ולא לחצר, וממילא לא סותר לדברי רבי יוחנן בסוגייתנו שפסק כרבי שמעון.
על המשך הדו-שיח בין רבינא לרב אשי נסביר בהמשך.

נעיין רק במו"מ הראשון.

תוספות מסכת עירובין דף צב עמוד א:

והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה - וקשה דסתם ואח"כ מחלוקת הוא
ואמר בהחולץ (יבמות דף מב:) דאין הלכה כסתם

תוס' מקשה על קושית רבינא: נכון שיש סתם משנה, אבל הרי בסוגייתנו מדובר על מחלוקת תנאים, ורבי יוחנן פסק כרבי שמעון, כי הכלל הוא שאם יש "סתם משנה" ואחר כך "מחלוקת" הכלל הוא שאין ההלכה כ"סתם משנה" [שמתאימה לדעת חכמים במשנתנו], וממילא רשאי רבי יוחנן לפסוק כרבי שמעון, ומדוע רבינא הקשה שהיה לרבי יוחנן לפסוק כאותה "סתם משנה".
הכלל שבמקרה של "סתם ואחר כך מחלוקת" – "אין הלכה כסתם" יש אומרים שהכוונה היא, שבהכרח אין ההלכה כ"סתם" אלא כאותו תנא שחולק על ה"סתם" – כרבי שמעון בסוגייתנו, ויש אומרים שכוונת הכלל לומר רק שאין הכרח שהלכה כסתם.

ואף על גב דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נפקא מינה דבלאו הכי פליגי רבנן עליה

תוס' מוסיף: בדרך כלל כשמדובר על "מחלוקת" במשנה הכוונה היא למחלוקת בין שני תנאים [שני חכמים שכל אחד מהם הוא בגדר "יחיד"], וממילא "אין הלכה כסתם" הכוונה שהלכה תוכל להיות [גם אם לא בהכרח] כאותו תנא יחיד [במשנה השניה שעליה נאמר "ואחר כך מחלוקת"] שחולק על ה"סתם" – במשנה שמובאת ראשונה. אבל בסוגייתנו הרי "חכמים" הם שחולקים על רבי שמעון וממילא יוצא שהקושיה על רבי יוחנן היא כפולה: הרי ה"סתם" הוא כדעת "חכמים" ואין הגיון לפסוק דווקא כדעת יחיד – כרבי שמעון, והשאלה השניה, מדוע לפסוק דווקא כרבי שמעון – יחיד נגד חכמים – רבים. [למעשה זו השאלה ששאלנו בדף הקודם]

ותירץ הרר"א כהן דעיקר קושיא לר"י אינה אלא דלא גזר

ובזה הדבר הוי מחלוקת ואח"כ סתם מחלוקת בשלש חצירות במי שהוציאוהו (לעיל דף מה:) וסתם בפרק חלון (לעיל דף עו:) אבל הכא לא פליגי בגזירה.

עונה תוס' שקושית הגמרא היא לא כפי שהסברנו אלא היא מתמקדת רק בנקודה אחת שנלמדת מהמשנה הקודמת שהיא "סתם" שלא עומדת במוקד המחלוקת כאן בסוגייתנו, ולכן מקשה הגמרא כיצד פסק רבי יוחנן כרבי שמעון והרי פסק כסתם משנה – ראה בפרשנים.

חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף צב עמוד א:

ומי אמר ר' יוחנן הכי.
... וא"ת ומאי קושיא דהא לא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה בכגון זו דהא סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם, וי"ל דבדין הוא דמצי לשנויי הכין אלא דניחא לן כדשנינן דמאי למטה (דבתים) [לבתים] ודקארי לה לא דק בהא ומקשי מדאמר ר' יוחנן מילתא פסיקתא הלכה כסתם משנה,
ויש שהיו מתרצים שזו מחלוקת ואח"כ סתם הוא לפי שכבר נחלקו בפרק מי שהוציאוהו (מ"ה ב') במשנת שלש חצירות,
ולא נהירא לי חדא שאין הגזרות דומות זו לזו כדכתיבנא לעיל, ועוד דהא אפליגו נמי התם אף בשלא עירבו דליכא גזירה ואין עיקר מחלוקתם אלא בדין גג וחצר וקרפף אם הם שלש רשויות או רשות אחת.

הוא שואל את שאלת תוס' ומיישב בשני אופנים [ולא כתוס']:

תרוץ 1: כנראה שרבי יוחנן עצמו לא מקבל את הכלל ש"סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם" [כך נראה לי מדבריו], והוא – רבי יוחנן – קבע בפסקנות רק את הכלל "הלכה כסתם משנה", ולכן מקשה רבינא: מדוע רבי יוחנן פסק בסוגייתנו כרבי שמעון.


תרוץ 2: יש משנה בדף מה עמוד ב שמשמע ממנה שיש מחלוקת תנאים בעניין זה וממילא יוצא שיש מצב של "מחלוקת ואחר כך סתם" [והאמת שיש כאן מצב מיוחד של "מחלוקת ואחר כך סתם ואחר כך מחלוקת"]. ובמקרה של "מחלוקת ואחר כך סתם" הכלל הוא שהלכה כסתם, ולכן מקשה רבינא על רבי יוחנן מכח ה"סתם משנה" שבדף עו עמוד ב.

על כל העניין של "סתם משנה" בסוגייתנו ראה גם ב"שוטנשטיין", הערה 1, וב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קמב-קמג.
לקט כמה עקונות מהחומר הנ"ל:

1. אין הלכה כ"סתם" בברייתא – כי אלה לא דברי "רבי".
2. הכלל שבמחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם – דעת רוב הראשונים [ראה הערה ז], אבל זו דעתו של רבי יוחנן ולא בהכרח של שמואל, ולכן בסוגייתנו מקשים דווקא על רבי יוחנן.
3. לכאורה ב"סתם משנה" יש מחלוקת אמוראים אם הלכה כסתם משנה אבל לגבי "מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם" אין בזה מחלוקת / הערה ח / סותר את סעיף 2? ויש אומרים שאף בכלל האחרון יש מחלוקת אמוראים. השאלה היא האם דין "הלכה סתם משנה" הוא מדין "הלכה כרבים" – כמשתמע מתוס' הנ"ל בסוגייתנו.


הפירוש ב"סתם משנה" הוא שמוריד מהכותל לתוך הבית וברור שאסור ולא סותר לרבי שמעון במשנתנו.

המשך סוגייתנו:

והא תני רבי חייא: ובלבד שלא יהא זה עומד במקומו ואוכל, וזה עומד במקומו ואוכל! –
אמר ליה: וכי רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו?


שוב מקשה רבינא הרי יש ברייתא [של רבי חייא] שמשמע ממנה שאף לחצר אסור להוריד מהכותל, ולכן נשארת הקושיה על רבי יוחנן.

עונה רב אשי: הפירוש של הברייתא [כאילו] לא נכון! ולכן יש לפרשה כפירושו של רב אשי ואין קושיה על רבי יוחנן, כי ה"סתם משנה" לא סותרת את דברי רבי שמעון במשנתנו.

ה"נקודה" המעניינת היא, שפירושו של רב אשי במשנה כן "לגיטימי", ואילו דברי הברייתא על המשנה "לא לגיטימי" – מדוע?

אומר הריטב"א:

וכי רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו. פירוש דכל כה"ג אילו סבר לה רבי לא סגיא דלא מפרש לה במתני', ואף על גב דאיכא מילי טובא דמאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא.

חידושי הרשב"א מסכת עירובין דף צב עמוד א:

כי רבי לא שנאה ר' חייא מנין ליה. ואף על גב דהא דר"ח פירושא דמתני' היא וזמנין סגיאין דמאי דלא פי' במתני' פריש ברייתא אפ"ה אי איתא דאית ליה לרבי הכי הו"ל לפרושי כי הא במתני':

נראה לי ששניהם מתכוונים לאותו רעיון:
אמנם פעמים רבות ברייתא מפרשת משנה אולם כאן כנראה ידוע לגמרא ש"רבי" לא קיבל את פירוש רבי חייא בברייתא! [אמנם פשט דבריהם לא כל כך ברורים: אם רבי היה מסכים לפירוש של רבי חייא היה מפרש זאת במשנה]

ואולי כוונתם לדברי התוס' [ראה בקטע שמצורף להלן] שדברי רבי חייא צריכים להיות רמוזים במשנה, וזו כוונת רב אשי כאן בסוגיה: שדברי הברייתא לא רמוזים במשנה, ולכן אין פירוש הברייתא פירוש מחייב למשנה !!!

ומפאת חשיבות הנושא בכללו אני מצרף:
ראה מה שכתבתי על:

"רבי" ו"רבי חייא" / משנה וברייתא / "משנה" "ברייתא"

בגמרא מסכת נדה דף סב עמוד ב:

והתני רבי חייא: דם הנדה ודאי - מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו! אמר ליה: רבי לא שנה, רבי חייא מנא ליה?

רש"י מסכת נדה דף סב עמוד ב:

אמר לו זו אינה משנה - ומשובשת היא הואיל ורבי לא שנאה במשנתינו שסידר את המשנה.
ר' חייא - תלמידו מנין לו.

המילים "אמר לו זו אינה משנה" לא מופיעות בגמרא. והן באות במקום המילים "רבי לא שנה רבי חייא מנא ליה"

מפשט דברי הגמרא ומפירוש רש"י משמע שברייתא של רבי חייא שהיה תלמידו של "רבי" היא משובשת ולכן "רבי" לא שיבצה במשנה – וממילא אין הלכה כאותה ברייתא.
מרש"י גם משמע שמדובר דווקא בברייתות של רבי חייא ולא שכל ברייתא שמובאת בגמרא - ובודאי לא ברייתא שמובאת על ידי אמורא מסויים – בהכרח שהיא משובשת.

תוספות מסכת נדה דף סב עמוד ב:

רבי חייא מנא ליה - וא"ת אם כן לעולם לא ניתיב תיובתא מברייתא דמתני בי ר' חייא ובי רבי אושעיא

גם תוס' מבין שמדובר דווקא בברייתות של רבי חייא ורבי אושעיא, ולכן הוא שואל, שמסוגייתנו יוצא שאף פעם אין להקשות מברייתות כאלה על אמורא כלשהו.

וי"ל דבכולהו איכא למימר כדאמר אילפא בתענית (דף כא.) ובכתובות (דף סט:) כל דאמר מילתא דבי ר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתני' כו' והך הוה פשיטא ליה לר"ל דלא רמיזא במתניתין

והוא עונה שרק ברייתות של רבי חייא שאין להם רמז במשנה – אין להסתמך עליהם. ראה בריטב"א, ביצה דף ו עמוד ב, שכל הברייתות רמוזות במשנה ואילו אמוראים כן אומרים דברים משל עצמם [מובא ב"מתיבתא", "משנת ראשונים"]

ועוד דסברא הוא מדנקט מתניתין כתם ולא דם נדה שמע מינה דדם נדה ודאי לא מצי לבטל ולית ליה חילוק בין להבא בין למפרע.

וראה [שם, במסכת נדה] ב"מתיבתא", הערה טז, שמביא פירוש שדווקא כאן אמר ריש לקיש את העיקרון שהברייתא של רבי חייא משובשת, מפני שדווקא כאן אמר רבי חייא מעצמו את הברייתא ואילו בשאר המקומות רבי חייא אמר את הברייתות משמם של תנאים אחרים.
אולם לענ"ד דבריו אינם ברורים, וכי דברי רבי חייא "פחותים" משל אחרים?
אלא יש לומר, כנראה, כמשתמע מרש"י בסוגייתנו, שדווקא רבי חייא שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, בודאי היה דן לגבי הברייתות "שלו" עם "רבי", ומכיון ש"רבי" לא כלל את אותן ברייתות במשנתו משמע שרבי יהודה הנשיא חולק על רבי חייא ודוחה את דבריו.

ספר הכריתות לשון למודים שער ב:

ה אבל האמת כן הוא. אף על פי שר' חייא ור' אושעיא שנו ברייתות כאשר קבלו מרבי שהיה רבם פעמים הוסיפו מלבם דבר אחד הנראה להם וזה שאנו אומרים בכל מקום רבי לא שנה ר' חייא מנין לו

משמע ממנו כדברים שאמרנו לעיל, שמדובר דווקא בתלמידי רבי יהודה הנשיא שקיבלו ממנו, והוסיפו גם משל עצמם – אבל לדברים אלה היה חסר תוקף כי הם לא היו מוסכמים על חכמים רבים – כמבואר בהמשך דבריו.

וראיה לזה מפירקא קמא דיבמות (דף י') דקאמר אעפ"כ בדקה לוי במתניתין דתני לוי אמו פעמים פוטרת צרתה פעמים אינה פוטרת צרתה אף על גב דרבי לא חשיב למיתנייה מטעם דפירש שם דבפלוגתא לא קא מיירי או משום דמתניתין ר' יהודה היא דאסר באנוסת אביו,
וגם רבי לא שנה אף דבר המקובל במשנה אלא אם כן היה הדבר ההוא מוסכם לכמה חכמים שהיו עמו כאשר סדר המשנה שהרי תניא בתוספתא ומייתי לה בריש סנהדרין דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה כדי שיגמר בג' ולא הזכיר רבי דבריו במשנה אף על פי שסדרה מטעם דפרישית, וכן נמצא דברי רבי בכמה ברייתות שאינם במשנה, אף על גב דהך דסנהדרין איכא לפרושי דמתניתין דיני ממונות בשלשה בגמר דין קאי והאמת כדפרישית שהרי מצינו סתם דלא כוותיה מפני שרוב חכמים הסכימו כך כדאיתא בריש שבועות דקאמר בשבועות נסיב כר"ע וליה לא סבירא ליה וטעמא כדפרישית דנסיב אליבא דרוב חכמי דורו וכן פירש ר"י פרק פרת חטאת (דף קט"ו) גבי הא יכול שאני מוציא עולה מחוסרת זמן בבעלים עד ואילו חטאת שיירה כמאי כו' ומסיק תנא טפל וה"ה עיקר, ובתר הכי גבי הא יכול שאני מוציא עולה מחוסרת זמן בגו

הליכות עולם שער חמישי פרק ג:

א. קיימא לן בפרק החולץ כל סתם משנה הלכה כסתם, סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם, מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם, משום דכיון דמייתי מחלוקת ברישא והדר סתם לן כחד משמע דקמו רבנן בטעמייהו דהך רבנן ומסתבר להו טעמא דהאיך וסתם לן רבי כוותיה הילכך הלכה כאותו הסתם, והני מילי בחדא מסכתא אבל בתרתי מסכתי לא, דקי"ל אין סדר למשנה, כלומר סדרא דמתניתין לאו דוקא. ושמא המשנה האחרונה נשנית ראשונה בבית המדרש והוה ליה סתם ואחר כך מחלוקת. וכי אמרינן אין סדר למשנה הני מילי לענין מחלוקת ואחר כך סתם, מפני שרבי לא היה שונה לתלמידיו אלא במקום שלבם חפץ, אבל רבי כשסדר המסכתות על הסדר סידרן וצריך טעם בכל מסכתא ומסכתא למה נשנית אחר שלפניה כמו שאמרתי בשער ראשון בס"ד. וכולה נזיקין חדא מסכתא כדק"ל פרקא קמא דע"ז וכן בפרק הגוזל עצים, פירוש נזיקין תלתא בבי:

סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה, אבל מחלוקת במתניתין וסתם בברייתא לא, דאם רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה.

הסבר: מי שקבע שהלכה כ"סתם" משנה הוא רבי יהודה הנשיא – עורך המשנה, ולכן אין הלכה כ"סתם" ברייתא נגד מחלוקת במשנה מפני ש"רבי" לא כתב את הברייתא, ולכן לא שייך לטעון שהוא "סתם" כברייתא.
משמע מדבריו שכל ברייתא היא של רבי חייא.

ופעמים פוסק הגמרא כסתם ברייתא ואף על גב דסתם משנה פליג עליה, וכגון דאשתכח בברייתא האי דתנן בלשון המשנה בשם יחיד, כי הא דפרק קמא דסוכה אביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה א"ל כמאן וכו' עד א"ל שבקת מתניתין ועבדת כברייתא א"ל מתניתין יחידאה היא דתניא וכו', וכה"ג במקומות אחרים:


כסף משנה הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ד הלכה יא:

[יא] כל הכתמים הטמאים וכו'. בפ"ט דנדה (דף ס"א ע"ב) ז' סמנים מעבירים על הכתם וכו' הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו ז' סמנים ולא עבר ה"ז צבע הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל עבר או שדיהה [ה"ז כתם] הטהרות טמאות וצריך להטביל ובגמרא (דף ס"ב ע"ב) תניא ר' חייא אומר דם הנדה ודאי מעביר עליו שבעה סמנים ומבטלו ופירש"י דם הנדה ודאי כגון נדה שקנתה בסדין דם אף על גב דודאי דם הוא מעביר עליו ז' סמנים ומבטלו ואפילו לא עבר הרי הוא בטל וטהור הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת סמנין מדאזל ליה חזותא
ואף על גב דקאמר התם אהא דר' חייא רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה ופירש"י דאינה משנה ומשובשת היא ר"ל הוא דאמר הכי לפרוקי מאי דאותיב עליה ר"י
אבל ר"י סבר דמשנה היא דהא מותיב מינה לר"ל
ואמוראי בתראי נמי סברי לה התם להא דר' חייא.
...

משמע מדבריו שרק ריש לקיש סובר את הכלל הנ"ל, אבל רבי יוחנן סובר "משנה היא" – כנראה כוונתו לכך, ש"רבי" גם מסכים לדברי רבי חייא.

לפי זה יוצא שהברייתות של רבי חייא בכל מקום אחר בש"ס לא נדחו.

לגבי "רבי" ו"רבי חייא" [רבי ורבי חייא] ראה בסוגייתנו גם ב"שוטנשטיין", הערה 8, וב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קמג, ובעיקר שם בהערה יב:
השאלה היא האם "רבי" ידע מהברייתות

שו"ת בנין ציון החדשות סימן קע:

להתורני מו"ה אייזיק ליב נ"י בק"ק א"ש יע"א.

על מה שכתבתי בשומר ציון הנאמן (סי' ק"ס) דלא שייך לומר דרבי לא ידע רק מאחרים ששנו מחלוקת בזה אבל ברייתות שלנו שנשנו ודאי ידע רבי דרבי לא שנאה ר' חייא מנ"ל השיב לי שאפשר לומר דבשעה שסתם המשנה לא ידע ממנה. ואח"כ כששמעה שנאה לר' חייא.

על זה אשיב דאי אפשר לומר כן דא"כ איך אמרינן ביבמות (ד' מ"ב ע"ב) מחלוקת במתניתן וסתמא בברייתא מאי א"ל וכי רבי לא שנאה ר"ח מניין לו ע"ש ומה ראיה דלמא אחר ששנה רבי המשנה שמע עוד תנאים דהסכימו לדעת האחד ושנאה לר"ח בלשון רבים. ולכן סתם ר"ח כן.
אלא ודאי זה אינו שאם רבי היה חוזר ממה ששנה במשנה היה סותם במשנה כן ואפילו לא היה עוקר המשנה מטעם דמשנה לא זזה ממקומה מכ"מ היה שונה במתניתן סתם אחר המחלוקת כמו ששנה הסתם לר"ח שסתמו בברייתא:

משמע מדבריו ש"רבי" ידע מהברייתות [אולי רק אלה שנשנו במפורש על ידי רבי חייא].


 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר