כוחם של יחידים / אלכס טל

פסחים צג ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

המחלוקות סביב מעמדו של פסח שני תוהות על מעמדו העצמאי של חוק, שמשני לכלל המרכזי ונוצר כתוצאה מתביעתם של אלה שנותרו מחוץ למערכת הציבורית

חודש ניסן בשנה השנית ליציאת בני ישראל ממצרים, מוצא את העם שֹבע מאורעות, נשגבים ומזעזעים כאחד – יציאת מצרים ומתן תורה כמו גם מעשה העגל ושבירת הלוחות. בחודש זה תהיה גם הפעם הראשונה בה יוחג חג הפסח במתכונתו הקבועה, הרי היא פסח דורות. לאחר מסירת הציווי על מצוות החג החדש-ישן ועשייתו, עולה בעיה חדשה שלא היתה קיימת במהדורה הראשונה של הפסח (במדבר ט, ו-ח):

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם:

תשובת ה' למשה חידשה מועד חדש (שם, י-יא):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה': בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

מה טיבו של פסח נוסף – פסח שני – זה? מחד, ברור שהוא קשור בטבורו לפסח הראשון, הגדול. מאידך, יתכן שיש ליום זה מעמד עצמאי מבחינות מסוימות (ואין הכוונה כמובן להשמטת התחנון מתפילותיו...). בענין זה חולקים תנאים (פסחים צג א):

תנו רבנן: חייב כרת על הראשון, וחייב כרת על השני דברי רבי. רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני. רבי חנניא בן עקביא אומר: אף הראשון אינו חייב כרת, אלא אם כן לא עשה את השני.

בסוגיה שעל ברייתא זו, תולה התלמוד את שורשה של המחלוקת, במידת עצמאות פסח שני. רבי סובר שפסח שני הוא רגל בפני עצמו ולכן המזיד בו דינו כמזיד בראשון – כרת. לדעת ר' נתן, הפסח השני הוא תשלומים לראשון, היינו למי שמסיבות כלשהן לא יכול היה לעשות אותו. כיון שאין הוא רגל בזכות עצמו, המזיד בו אינו חייב כרת. בנוסף, לדעת ר' נתן אין הפסח השני מסוגל לתקן את הראשון; המזיד בראשון חייב כרת על-אף עשיית השני. בנקודה זו בדיוק חולק ר' חנניא וסובר שהפסח השני אינו מהווה תשלומים לראשון בלבד, אלא אף מסוגל לתקנו. ניתן למקם דעות אלו על ספקטרום, המתאר את מידת הקשר בין שני הפסחים; רבי נמצא בקצה אחד של הרצף, כאשר לדעתו לפסח השני מעמד עצמאי כמעט לחלוטין עד כדי חיוב כרת. שמאלה ממנו ממוקם ר' נתן; לדעתו, יום זה קשור בטבורו לפסח הראשון ולכן אין סיבה שהעובר עליו ייענש באותה חומרה. מאידך, אין זהות בין המועדים ולכן המזיד בראשון אינו יכול למחוק את חטאו ע"י הבאת הפסח בשני. לר' חנניא הקשר ביניהם הוא כה חזק, עד כדי כך ש"אפילו הזיד בראשון, השני פוטרו מן הכרת (רש"י)".
 

פסח ונחלה

שאלת מעמדו העצמאי והייחודי של פסח שני מתחדדת לאור הרקע ההיסטורי של היווצרותו, כפי שמסופר בתורה. על פניו, מדובר בבעיה פרטית של אנשים מסוימים שלא יכלו לחגוג את הפסח המרכזי יחד עם כל העם. הפתרון הניתן לבעיה זו, מציב לכאורה את יום י"ד באייר כנספח ליום העיקרי – י"ד בניסן. וכך נכון, שהרי יום זה הוא יום השנה לצאת בני ישראל ממצרים ובו מצווה העם להזכיר מאורע זה, בעוד שלא ידוע לנו על דבר מיוחד שהתרחש באמצע חודש אייר! מדוע אם כן, לדעת רבי, 'שני רגל בפני עצמו'?

דומה שניתן להבין דעה זו לאור מקרה בנות צלפחד, שהתרחש בשנה האחרונה לשהותם של בני ישראל במדבר. קוי הדמיון בין שני העניינים בולטים מאוד; גם שם היתה בעיה פרטית של אותם בנות שלא יכלו לרשת את אחוזת אביהם בגלל "לקונה" בהלכה. וגם שם משה לא ידע את ההלכה וה' חידש לו אותה. אפילו לשון בנות צלפחד, כמעט זהה ללשון הטמאים החפצים לעשות הפסח: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" – "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו...(במדבר, כז ד)". אכן, ההלכה שנתחדשה בעקבות תביעה זו, מיקמה את הבנות, לא בסוף שרשרת הירושה, אלא מיד לאחר הבנים. כעת אין מדובר בבעיה פרטית הזוכה לפתרון פרטי, אלא בחוק התופס את מקומו בספר החוקים: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו (שם, ח)".

בשני המקרים תביעתם של יחידים שנותרו מחוץ למערכת הציבורית (פסח, נחלה), יצרה חוק, שעם היותו משני לכלל המרכזי (פסח ראשון, ירושת הבנים), יש לו מעמד בזכות עצמו. נראה שכך יש להבין את דעת רבי, המקנה לפסח שני מעמד של רגל בזכות עצמו. לדעתו, מרגע שהתחדש דין פסח שני, לא יתכן שיהיה ליום זה מעמד התלוי לחלוטין באחיו הגדול – הפסח הראשון. כיון שיום י"ד לחודש אייר יוחד לאותם שלא יכלו להשתתף עם הציבור בפסח שבחודש ניסן, החייבים בו –חייבים על זדונו כרת.
 

אלטרנטיבה לכל העם

ראיה הלכתית זו של הפסח השני, עשויה להאיר באור חדש מקרה היסטורי נוסף, בו נוצל הפסח השני לפסחו של ציבור שלם – פסח חזקיהו. באותם ימים של שלהי הבית הראשון, העם היה טמא ולא יכול היה לעשות את הפסח במועדו. כחלק מתהליך התשובה הכללי שיזם המלך, נטהר העם ונקבע, כי הפסח יידחה למועד הפסח השני. האם פסח זה יכול להוות אלטרנטיבה לציבור שלם ולא רק לפרט? מקרה כזה יכול לקרות כאשר בית המקדש, שיבנה מהרה, נבנה בין פסח ראשון לשני והדבר נתון במחלוקת תנאים בתוספתא (פסחא, ח ד). דעת ר' נתן, שכאמור אינו מקנה מעמד עצמאי לפסח שני, היא שרק היחיד עושה פסח שני ולא הציבור. אולם קיימת גם דעה שונה:

ניתן להן לישראל לבנות בית הבירה... ר' יהודה או' אף הצבור עושה פסח שני. אמ' ר' יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שהעשה את הצבור לעשות פסח שני...

לדעת תנא זה, מעמדו של הפסח השני כה איתן ('רגל בזכות עצמו') שבמקרה הצורך ניתן להתייחס אליו כאלטרנטיבה לפסח הראשון גם לכל העם – כמעשה חזקיה. הנה כי כן, גורלה של הלכה זו; תחילתה בתביעתם של בודדים שתוקף הנסיבות אילצם להפרד מהציבור וסופה 'יצירת' מועד חדש המסוגל למלא חסרון בחייה של האומה כולה. ללמדך, כוחם של יחידים.

לקריאה נוספת: סוגיית פסח חזקיהו סבוכה ביותר. להבנת מקורות חז"ל השונים, ראה מאמרו של ש' ליברמן, הפסח שעשה חזקיהו המלך לשיטת הירושלמי, מחקרים בתורת א"י, עמ' 265-273. ז' ארליך (לבירור הבדלים בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה, ספר לסלוי, עמ' 222-224) מקשר בין החודש שבדה ירבעם מלבו ועיבור השנה של חזקיהו.