השמר פן ואל / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

עירובין צו ע"א

בדף צו,א מובאת מימרת רבי אילעי "כל מקום שנאמר 'השמר פן ואַל' - אינו אלא בלא תעשה".

מימרא זו כשלעצמה נראית פשוטה: הצירוף "השמר פן" מופיע בתורה תמיד במשמע אזהרה שלא לעשות משהו, כגון "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה" (בראשית כד, ו); "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי" (דברים יב, יט). גם המילה 'אַל' היא שלילה בדיוק כמו 'לא', כגון "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ" (ויקרא י, ט), אפילו קשה להבין מדוע הוזקק רבי אילעאי להשמיענו ש'אל' הוא לא תעשה, פשיטא!

לגבי 'פן', היה מסתבר שכשהיא לעצמה אין בה לא תעשה, שהרי המילה 'פן' מביעה חשש, והוראתה היא 'שֶׁמָּא', 'אולי', עדיין אין כאן בהכרח מניעה מוחלטת. משפט כמו "לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (דברים ז, כב) ודאי אין פירושו 'לא תרבה עליך', להיפך: הכתוב אומר שלא נכלה מהר את כל יושבי הארץ, שמא תרבה עלינו חית השדה.

אבל במקום אחר (מנחות צט:) אומר רבינא במפורש "השמר ופן שני לאוין נינהו", ולפיכך הוא סובר שבפסוק "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים" (דברים ד, ט), יש שני לאוין! כלומר, גם המילה 'פן' בפני עצמה מתפרשת כלאו. לפי זה צריך לומר שמכיון שבכל המשפטים בהם מופיעה המילה 'פן' – היא מגיעה תמיד בהקשר של חשש ואי רצון מן המעשה, כגון "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם" (שמות יג, יז) – ה' אינו רוצה שהעם ינחם, וכך כולם. לפיכך היא נחשבת כלאו.

בנוגע ל'השמר' – הסברא היתה נותנת שכוונת המימרא היא דווקא לצורה 'הִשָּׁמֶר לך' שתמיד באה בהקשר של אזהרה שלא לעשות משהו, כגון "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" שבקריאת שמע. אבל כשהשורש שמ"ר בא בהוראה חיובית, כגון "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר" (בראשית יז, ט), אין כאן לאו.

וכך אכן מבואר לכאורה בסוגייא, שכן הגמרא רצתה בתחילה לומר שבפסוק "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י) יש אזהרת לאו מכוח כללו של רבי אילעאי, ודחתה "השמר דלאו - לאו, השמר דעשה – עשה". ואנחנו נוסיף ונבאר שאין הכוונה לחלק במילה 'הִשָּׁמֶר' עצמה, שהרי היא אינה מופיעה אף פעם במתכונת של עשה. אלא הכוונה היא לחלק בין 'השמר לך פן' – בבנין נפעל – שהוא תמיד לאו, ובין 'שמור לעשות' בבנין פעל, כגון הפסוק שהגמרא מביאה ורבים כמוהו, שהוא מצוות עשה.

אבל הפלא הגדול הוא שממקומות רבים מוכח כי כל לשון שמירה בכל צורה שהיא מתפרש כלאו. כך למשל שנינו בברייתא במסכת ראש השנה (ו.) "מוצא שפתיך - זו מצות עשה, תשמור - זו מצות לא תעשה"! ונכון הוא הדבר שהגמרא מביאה (מנחות לו:) מחלוקת אמוראים, ויש הסובר "השמר דעשה נמי לאו", אבל נראה שזו אינה הדעה העיקרית, כי במסכת עירובין, וכן ביומא (פא.) לא מובאת כלל דעה זו. ובכל מקרה: הגמרא אינה מוכיחה מהברייתא בראש השנה ש'השמר דעשה נמי לאו', ועיין בראשונים בראש השנה על אתר שהתקשו בזה.

ולא רק ברייתא זו אלא מקורות תנאיים נוספים שרואים מהם כי כל לשון שמירה נחשב כלא תעשה (עיין רש"י ורא"ם שמות כג, יג). וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילין (ד, יא): "כל המניח תפילין לכתחלה אחר שתשקע החמה #עובר בלאו# שנאמר ושמרת את החקה הזאת וגו' מימים ימימה".

כיצד יש ליישב זאת עם 'השמר דעשה עשה'? ארוכים הדברים, וצריך עיון.