הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מדשקיל וטרי אליביה" - כך הלכה; "איתמר"
עירובין פט ע"א
וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשות בפני עצמו.
איתמר, רב אמר: אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ושמואל אמר: מותר לטלטל בכולו. במחיצות הניכרות - דכולי עלמא לא פליגי. כי פליגי - במחיצות שאינן ניכרות. רב אמר: אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, לא אמר גוד אסיק מחיצתא, ושמואל אמר: מותר לטלטל בכולו, דאמר גוד אסיק מחיצתא.
1.
רב ושמואל חלוקים בהסבר דברי חכמים במשנה.
2.
תוספות מסכת עירובין דף פט עמוד א
רב אמר אין מטלטלין בו אלא בד' - אף על גב דרב ושמואל פסקי לקמן כר"ש
הכא אליבא דרבנן פליגי ולא סברי להו
א"נ פלוגתייהו נפקא מינה נמי לר"ש לכלים ששבתו בבית ואף על גב דגבי כלים ששבתו בתוכו הוי נפרץ במילואו למקום המותר לו מ"מ חשיב שפיר נפרץ במילואו למקום האסור לכלים ששבתו בתוך הבית כעין שפירש רש"י בריש מי שהוציאוהו (לעיל דף מב.) דנפרץ במילואו למקום האסור לטלטל מגואי לבראי ומבראי לגואי הוי מקום המותר לו א"נ נפקא מינה כשהגגין יחד יתירים מבית סאתים דאי לא אמר גוד אסיק אסור כדאמרינן לקמן.
תוס' מקשה: כיצב רב ושמואל מסבירים את דברי חכמים והרי הם פוסקים - בהמשך - שלא כמותם אלא כרבי שמעון במשנה!
2.1
הנחת התוס' היא, שאם שני אמוראים נחלקו בהסבר שיטה מסויימת משמע מכך, שהם פוסקים כאותה שיטה [במחלוקת התנאים], אלא שנחלקו בהסברה או בנימוקיה. ולכן הוא מקשה, הרי רב ושמואל לא פסקו כחכמים במשנתנו [ומדוע הם טורחים בהסבר דברי חכמים!]
3.
עונה תוס' שני תרוצים שנראה שהם עקרוניים מאד להבנת הרבה סוגיות בש"ס:
4.
תרוץ ראשון: אמנם כן. רב ושמואל מפרשים את חכמים למרות שהם לא פוסקים כמותם. משמע מדברי תוס' אלה שבאמת אין להסיק דבר מכך שחכם [או חכמים] מסבירים את דעתו של אחד התנאים שאמנם כמותו הם פוסקים. ולכאורה אולי תרוץ זה בתוס' חולק על כל העיקרון שהלכה תמיד תהיה כמי שהסוגיה דנה בדבריו ["שקיל וטרי אליביה"]. ואולי לא כל הסוגיה דנה דווקא לפי חכמים אבל רב ושמואל עצמם הם חלוקים בהסבר דברי חכמים ואין להסיק מכך שהם פוסקים כחכמים.
7.
ואולי יש לומר שתי הסתייגויות:
7.1
אולי הסבר שיטה לא מהווה "שקיל וטרי אליביה" שהלכה כאותה דעה.
7.2
אולי דווקא בסוגייתנו שידוע מה פסקו במפורש רב ושמואל אין להוכיח ולהקשות דבר מכך שהם מבארים את דעת חכמים, אבל באמת אם רב ושמואל לא היו פוסקים במפורש כחכמים אזי כן ניתן היה לומר שמכך שהם מפרשים את דעת חכמים הרי שהם פוסקים כמותם.
7.3
ואולי תוס' לא חולק על העיקרון, שאם דנים אודות דעה מסויימת סימן שכך פוסקים, אלא דווקא כבסוגייתנו שמדובר בהסבר דברי חכמים, אבל אם, למשל, היו מציגים בעיה ["איבעיא להו"] לפי דעה מסויימת הרי מוכח מכאן שכך פוסקים.
7.4
ואולי, לפי התוס', הכלל, שהלכה כמי ש"שקיל וטרי אליביה" תקף רק כשהדיון מתבצע על ידי "סתמא דגמרא" ולא על ידי אמוראים [אבל עיקרון זה לא מקובל כלל אצל הראשונים לאורך הש"ס].
8.
תרוץ שני:
מההסבר השני של תוס' משמע שהוא כן מקבל את ההנחה שבשאלתו, כלומר, שהכלל הוא שהלכה היא כמי שדנים אודותיו בסוגיה. אלא, שבאותם מקומות שדנים גם בדעת מי שאין הלכה כמותו הסיבה היא שמתוך הסבר דבריו ניתן להבין טוב יותר את הסבר השיטה שכן נקבעה להלכה. ובסוגייתנו הכוונה היא, שלאור ההסבר של רב ושמואל בדברי חכמים ניתן להבין טוב יותר את דברי רבי שמעון – שרב ושמואל פוסקים כמותו.
9.
ניתן לומר שבאופן עקרוני יש נפקא מינה בין שני תירוצי תוס' בשאלה עד כמה "רחב" ומקיף הוא הכלל שהלכה כמי ש"שקיל וטרי אליביה".
10.
הערה 1:
הכלל שהלכה כמי שדנים אודותיו - "שקיל וטרי אליביה" - תקף רק לגבי מי שבאמת מנהל את הדיון. בסוגייתנו מדובר על רב ושמואל שמסבירים את דברי חכמים, אבל אין הכרח שכך פוסקת הגמרא [הסוגיה בראיה כוללת] עצמה בסופו של דבר!
11.
הערה 2:
בסוגייתנו המחלוקת בין רב ושמואל נפתחת בביטוי "איתמר". אם מדובר שרב ושמואל באו לפרש את דברי חכמים במשנתנו באופן ממוקד מדוע יש צורך בפתיחה של "איתמר"?
11.1
אלא יש לומר שרב ושמואל אמרו את דבריהם במנותק מהמשנה, וה"סתמא דגמרא" משתמשת בדבריהם כדי להסביר את משנתנו. לפי זה יש לומר [ובהתאם להערה מספר 1] ששאלת תוס' לא קשה כלל, שהאי אין כלל הוכחה שרב ושמואל בסוגייתנו הם עצמם פוסקים כחכמים מתוך העובדה שהם מפרשים את דברי חכמים, ולא היא, מי שמתייחסת לחכמים היא ה"סתמא דגמרא", ויתכן שכאן באמת ה"סתמא דגמרא" פוסקת כחכמים, אבל לא קשה על רב ושמואל – כקושיית תוס' – שפסקו בהמשך הסוגיה כרבי שמעון ולא כחכמים.
