מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אימתי אדם בהול על ממונו
פסחים ב ע"א
מיתיבי לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב וכו', ה"ק אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו, ופירש"י וז"ל, ה"ק וכו', אבל שאר כל אדם אם היה בעל הממון עומד כנגדו להציל ממנו ממונו זה עומד עליו והורגו, רוצח הוא וניתן רשות לכל הקודם להציל את בעל הממון בנפשו של בא במחתרת וכו', עכ"ל יעו"ש.
וכ"כ רש"י בברכות (נח.), וביומא (פה:), ובסנהדרין (עב.), ובשמות (כב', א') יעו"ש. והיינו דאין בעה"ב הנגנב חשוד כלל על רציחה מתוך בהילות על ממונו כ"א עומד כנגד הגנב שלא יגנוב ממונו אך לא שירצה מחמת זה "לרצוח" לגנב כדי "להציל" ממנו ממונו, ודו"ק. וה"נ ס"ל לרמב"ם בס"ה גניבה (פ"ט ה"ט), דבי' דהחזקה שאין אדם "מעמיד" עצמו וכו' היינו דא"א לאדם לראות שלוקחים לו ממונו ושותק אלא עומד כנגד הגנב ולא נותן לו ליקח ממונו, וכיון שהגנב יודע זאת על כן בא בדעת להורגו דרק עי"ז יוכל ליקח ממונו דבה"ב וכיון שהגנב בא ע"ד כן ה"ה "רודף" ולכן התורה התירה דמו ומותר להורגו, יעו"ש. והיינו דלא חשוד הבה"ב על "רציחה" כלל אלא רק "יעמוד" כנגדו למנוע מהגנב לגנוב. וכן יעו"ש באבן האזל דדקדק ברמב"ם דלא ס"ל כהר"ן. וכן יעוי' בנימ"י ובמאירי בסנהדרין שם דס"ל כוותיה דרש"י והרמב"ם בזה.
אולם לא כן ס"ל לר"ן, ולר' יונה, ולרמ"ה, דיעוי' בחידושי הר"ן בסנהדרין שם דבי' לגמ' דמתוך שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו הרי הוא טורח להציל בכל דבר ואפי' בנפשו של גנב, וכיון שיודע הגנב שהבה"ב יעמוד להציל ממונו ואף יכול להורגו ממילא בא הגנב על דעת להרוג ונמצא שהגנב רודף לבה"ב וכו', עכ"ד יעו"ש. וכ"כ ברבינו יונה שם, וביד רמ"ה בבי' הגמ', [ויעו"ש ברמ"ה שבי' מ"ט אין הבה"ב "הרודף" אלא הגנב].
והנה יעוי' בפ"ק דשבת (ט:) ולא לבורסקי וכו' אמאי לא, דילמא חזי פסידא בזביניה ומטריד, ופירש"י שמא נתקלקל בתוכה העורות, ויצטער ויהיה טרוד בצערו ולא יתפלל, עכ"ל ע"ש. וכ"כ בר"ן. אולם יעוי' בר"ח שכ' דדילמא חזי בהן פסידא וצריך לתקונינהו ע"ש. וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ וז"ל, והטעם במניעת הכנסת בית העבוד וכו' שמא יארע בהם שום פסידא וישלח ידו להניעם וימשך במלאכתו ותעבור שעת התפילה, עכ"ל ע"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דתפילה ה"ה ע"ש. וכן יעוי' בשפ"א דבי' כן ע"ש.
וא"כ יל"פ דזהו יסוד פלוגתת הר"ן והרמב"ם התם, דהר"ן דבי' דחיישי' שמתוך צערו על הפסידו יבוא לבטל תפילה במזיד [וכדפירש"י], אזיל לשיטתיה בסנהדרין דס"ל דמתוך "איבוד ממון" אפשר לבוא לידי רציחה במזיד וא"כ כ"ש שיש לחוש שיבוא עי"ז לביטול תפילה. ואע"פ שאינו דומה כ"כ, דהתם במחתרת רוצה "להציל" ממונו מהגזלן ולכן "בהול" כ"כ עד כדי רציחה ומשא"כ הכא במה שמתבטל מלהתפלל מתוך "צערו" לית ביה "הצלה" לממונו כלל, מ"מ חזי' שאדם "דואג" כ"כ על ממונו שיכול עי"ז לבוא לאיסור חמור דרציחה וא"כ ה"נ יש לחוש שמתוך "צערו" ע"ז יכול לבוא לביטול תפילה, וזהו דפירש"י והר"ן דמתוך שיהיה טרוד בצער הפסד עורותיו לא יתפלל, ודו"ק.
אולם הרמב"ם דבי' דחיישי' רק לשמא ימשך במלאכתו ועי"ז ישכח להתפלל, ולא בי' דחיישי' שיבטלו במזיד, ג"כ אזיל לשיטתיה הנ"ל דס"ל דאף במקום "איבוד ממון" לא חשיד איניש לעבור על איסור במזיד, ואף הוי כ"ש דאם היכא שע"י שיעבור איסור דרציחה "ינצל" מהפסד ממונו שלא יקחנו הגנב ואעפ"כ לא נחשד ע"ז א"כ כ"ש הכא שלא יועיל הביטול תפילה למנוע ההפסד דודאי שלא נחשד לבטל תפילה בכה"ג, והבן בס"ד. אולם בדעת רש"י א"א לפ' כן, שכן התם בי' כהר"ן דחיישי' שיבטלו "במזיד", ומאידך הכא ובסנהדרין ועוד בי' כהרמב"ם דלא חשיד "להרוג" את הגנב כ"א "יעמוד" בפניו ותו לא. וצ"ל לדבריו, דדוקא לבטל מ"ע דתפילה דהוי רק מדרבנן הוא דחשיד איניש, אך לא כן באיסור רציחה שחמור טובא דלא נחשדו ישראל ע"ז, ועוי"ל דדוקא הכא דמבטלו בשוא"ת הוא דנחשדו ע"ז אך לעשות מעשה איסור בידים כרציחה וכיו"ב לא נחשדו, ודו"ק.
