סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הסבר הביטוי: "ורב... דידיה אמר"

עירובין  פה ע"א-ע"ב


אמר רב יהודה אמר שמואל:
בור שבין שתי חצירות, מופלגת מכותל זה ארבעה ומכותל זה ארבעה - זה מוציא זיז כל שהוא וממלא, וזה מוציא זיז כל שהוא וממלא. ורב יהודה דידיה אמר: אפילו קניא. אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרב יהודה - דשמואל היא. דאי דרב - הא אמר: אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. ודשמואל מהיכא? אילימא מהא, דאמר רב נחמן אמר שמואל: גג הסמוך לרשות הרבים - צריך סולם קבוע להתירו. - דילמא כדרב פפא! אלא מהא: זה מוציא זיז כל שהוא וממלא, וזה מוציא זיז כל שהוא וממלא. טעמא - דאפיק, הא לא אפיק - אמרינן: אדם אוסר על חבירו דרך אויר. ודרב מהיכא? אילימא מהא - שתי גזוזטראות זו למעלה מזו, עשו מחיצה לעליונה ולא עשו מחיצה לתחתונה - שתיהן אסורות עד שיערבו. ואמר רב הונא אמר רב: לא שנו אלא בסמוכה, אבל במופלגת ארבעה - עליונה מותרת ותחתונה אסורה. דלמא שאני הכא, דכיון דלזה בזריקה ושלשול, ולזה בשלשול לחודיה - כלזה בזריקה ולזה בפתח דמי. אלא מהא, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: שני בתים ושלש חורבות ביניהם, זה משתמש בסמוך שלו על ידי זריקה, וזה משתמש בסמוך שלו על ידי זריקה,

אמנם לא דנו על מהלך הסוגיה בפרשנים אולם נראה לי שיש כאן כמה יסודות חשובים ולכן נעירם לפי מהלך הסוגיה:

שלב 1:

אמר רב יהודה אמר שמואל:
בור שבין שתי חצירות, מופלגת מכותל זה ארבעה ומכותל זה ארבעה - זה מוציא זיז כל שהוא וממלא, וזה מוציא זיז כל שהוא וממלא.

רב יהודה אומר דין בשם שמואל

שלב 2:

ורב יהודה דידיה אמר: אפילו קניא.

רב יהודה עצמו [דעתו האישית] סובר שאפילו אם מוציא קנה מהחלון ודרכו מוציא את המים מהבור – מותר, ולא צריך חפץ "בולט" וניכר יותר כמו זיז [כמו שרב יהודה אמר בשם שמואל].

נסביר את שני השלבים הנ"ל:
בדין הראשון של שמואל נאמר "אמר רב יהודה אמר שמואל". ניסוח זה מוסבר על ידי כל בעלי הכללים [וכן אצל הראשונים] שהכוונה היא כפולה [גם לגבי הביטוי הכלל: "אמר רב... אמר רב..."]:

א. רב יהודה שמע זאת ממש מרבו – שמואל. מדובר תמיד על רב ותלמידו שהכירו ומצטט אותו בדיוק.
ב. רב יהודה עצמו מסכים לאותו דין של רבו – שמואל.
ג. לפעמים משמעות הביטוי "אמר רב... אמר רב..." היא, שהתלמיד שמע מרבו אבל הוא לא ממש מצטט אותו אלא "רק" מפרש את דברי רבו, ומתאים בעיקר לאותם מקומות שהגמרא דנה בכך במפורש, לדוגמא:

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף צד עמוד א [דף יומי בעוד 10 ימים]

והא דרב לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא אתמר

עד כאן אין שום "חריג" בסוגייתנו.

אבל בשלב 2 אומרת הגמרא שרבי יהודה עצמו כן חולק על שמואל ומיקל יותר. ונסביר: כל הפרשנים – לאורך כל הש"ס! - מסכימים שרוב רובם של הכללים הם תקפים "רק" בדרך כלל ויש להם יוצאים מן הכלל כאשר הגמרא עצמה מעידה על החריג שיוצא מהכלל, וזה בדיוק מה שכתוב כאן בשלב 2, שרב יהודה - שאמר בשם שמואל - לא מסכים עימו – בסוגייתנו.
בכל זאת יש לשאול: אם בסוגייתנו כל כך ברור לגמרא [שלא כתוצאה מדוחק של סתירה/קושיה] לקבוע שרב יהודה עצמו חולק על רבו שמואל מדוע השאירה את הניסוח בתחילה של "אמר רב יהודה אמר שמואל", ובהכרח יש לומר שלפעמים משמעות הניסוח של "אמר רב... אמר רב..." היא, שהתלמיד "רק" מצטט את רבו אבל לא סובר כמותו.

וקשה לי: מדוע "עורך הש"ס" לא מצא ביטוי ייחודי לכל אחת משתי האפשרויות!!!
ואולי יש לומר שלמעשה יש כאן שתי דעות בגמרא, בשלב 1 סוברים שרב יהודה כן סובר כשמואל ובשלב 2 [על ידי חכמים אחרים – והכל ב"סתמא דגמרא"] סוברים שרב יהודה חולק על רבו - שמואל.

ואולי יתבאר יותר על פי ההמשך..


שלב 3:

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרב יהודה - דשמואל היא.

אביי טוען לרב יוסף רבו שההלכה של רב יהודה מתאימה לדעת רבו – שמואל, וההוכחה היא מכך שלא יתכן שרב יהודה אמר זאת על סמך הלכה של "רב" [שגם הוא היה רבו של רב יהודה]

דאי דרב - הא אמר: אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר.

שלב 4:
הגמרא מבררת על איזה דין של שמואל רב יהודה הסתמך

ודשמואל מהיכא? אילימא מהא, דאמר רב נחמן אמר שמואל: גג הסמוך לרשות הרבים - צריך סולם קבוע להתירו. - דילמא כדרב פפא!
אלא מהא: זה מוציא זיז כל שהוא וממלא, וזה מוציא זיז כל שהוא וממלא. טעמא - דאפיק, הא לא אפיק - אמרינן: אדם אוסר על חבירו דרך אויר.

אחרי ההסבר להלן יובא המשך הגמרא

------------------

עד כאן הגמרא מביאה מקור לדינו של רב יהודה!

וכל המהלך תמוה מאד הרי הגמרא קבעה בתחילה שרב יהודה לא סובר כשמואל רבו, ומדוע היא מחפשת מקור מדברי שמואל לדינו של "רב יהודה"!

משיטת רש"י בסוגיה משמע, שבאמת רב יהודה לא חולק על שמואל אלא בא לפרש אותו!

רש"י מסכת עירובין דף פה עמוד א:

דשמואל היא - משמואל רביה גמר לה דצריך תיקון קצת.
דאי דרב - דהוה נמי רביה - מיניה לא גמר לה, דהא אין אדם אוסר על חבירו בתשמיש מופלג כזה שצריך לזרוק דלי באויר ארבעה טפחים, ואפילו קניא לא צריך.
ודשמואל מהיכא - מאיזו מימרא דשמואל סלקא דעתיה דאביי למשמע דרב יהודה משמואל גמר לה, סלקא דעתך השתא דכי שמעה אביי להא דרב יהודה - מילתא באנפי נפשיה שמעה: אמר רב יהודה בור שבין שתי חצירות מופלגת ארבעה מכאן ומכאן - זה מוציא קנה כל שהוא וממלא וכו', ולא שמעה בהדיא הא דשמואל דאי עלה דהא דשמואל דזיז כל שהוא שמעה אביי להא דר' יהודה - מאי תיבעי לן דשמואל מהיכא - הכא אשמעינן שמואל בהדיא דבעי תיקון.
...
אלא מהא כו' - דאביי שמעה לדרב יהודה אמילתיה דשמואל, והכי קאמר אביי: הא דבעי ר' יהודה קניא - משמואל גמר לה דבעי תיקון, ואתא לאשמעינן דשמואל רביה לאו זיז דוקא אמר, דכיון דלא בעי זיז ארבעה, דהא זיז כל שהוא אמר - יליף רב יהודה מיניה דהוא הדין לקניא.

מרש"י משמע שאביי לא היה מודע לדברי הגמרא בתחילת הסוגיה - את דברי רב יהודה בשמו של שמואל!

לפי רש"י נראה לומר: כשהגמרא אמרה "ורב יהודה דידיה..." התכוונה לומר, שכך רב יהודה הסביר את שמואל רבו [הרחיב את תוכן דבריו].

ואולי הדברים אמורים דווקא לגבי רב יהודה שהיה תלמידם גם של שמואל וגם של "רב".

וראוי לציין שהביטוי "ורב... דידיה אמר" מופיע בש"ס 14 פעמים
לגבי רב נחמן ושמואל - 5 פעמים
לגבי רב יהודה ושמואל - פעם אחת
לגבי רב יהודה ו"רב" - פעם אחת
יש גם לגבי רבי יוחנן
כאן ניתן ללמוד שביטוי זה נאמר רק ביחס לדורות הראשונים של האמוראים.

אולם ראה:

גופי הלכות פרק ד - כללי אות ד' כלל קמה:

דידיה אמר. כשאומר בגמ' בכמה דוכתי אמר פלוני בשם רבו כך, ואומר אחר כך ורבי פלוני דידיה אמר, הדרך המורגל הוא שקודם היתה סברת אחד, ואח"כ אומר סברת עצמו.

עד כאן הוא מסביר כפי שהסברנו בתחילה – בפשטות – שהוא [אותו חכם שעליו נאמר הביטוי "ורב... דידיה אמר"] בא לחלוק על מה שאמר הוא עצמו בשם רבו.

ומצאתי חדש בכללי התלמוד למהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל, וז"ל מצאתי כתוב בדרכי התלמוד שחבר רבינו סעדיא גאון ז"ל בלשון ערב וז"ל דהא דאמרינן בריש בתרא [ו:]
אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחומה וכו', ורב נחמן דידיה אמר וכו',
וכן בפרק האיש מקדש [קידושין מב.] אמר רב נחמן יתומים שבאו לחלוק וכו', ורב נחמן דידיה אמר
והלכתא בהו כרב נחמן,
אף דבעלמא הלכה כשמואל לגביה מתרי טעמיה חדא דרבו הוה,
ועוד דהלכתא כשמואל בדיני לגבי כולי עלמא,
היינו טעמא משום דפירושא דרב נחמן דידיה אמר היינו מקבלת עצמו מאחרים, לא כמו בעלמא שפירשו דידיה אמר היינו סברת עצמו[לט].

הוא מחדש:

הוא מביא דוגמא שבה הגמרא פסקה כרב נחמן למרות שחלק על שמואל רבו – בדוגמא שגם בה מופיע בתחילה שרב נחמן אמר בשם שמואל, ואחר כך נאמר "ורב נחמן דידיה אמר..." – והוא מסביר שכעירון הלככ צריה להיות כשמואל נגד רב נחמן משני טעמים:
1. שמאול היה רבו של רב נחמן והכלל הוא שהלכה כרב נגד תלמידו ["רב ותלמיד"]. הערה: על כך יש דיון עקרוני רחב בספרי הכללים. יש פעמים שהלכה כתלמיד נגד רבו – אם מדובר אחרי מות רבו, וכן תלוי אם מדובר ברב מובהק.
2. הכלל שהוא ב"דיני" [הנושא המוזכר שם בדבריו] – דיני ממונות ובין אדם לחברו – הלכה כשמואל. וכאן הוא מוסיף חידוש גדול מאד, שכלל זה נכון ביחס לכל האמוראים, כלומר, בכל מחלוקת שבה מעורב שמואל - אם מדובר ב"דיני" – הלכה כמותו. רוב בעלי הכללים חלוקים עליו וסוברים, שכלל זה נכון רק לגבי מחלוקות בין רב לשמואל.

בכל מקרה, הוא מגיע למסקנה מעניינת: משמעות הביטוי "ורב... דידיה אמר" היא, שיש לו מסורת אחת [מרב אחר].

לסיכום: מתאים למה שהסברנו שבסוגייתנו [עירובין דף פה] מדובר ברב יהודה שבאמת היה תלמידם הגדול גם של רב וגם של שמואל, ולכן יש סברא לומר, שהביטוי בסוגייתנו "ורב יהודה דידיה אמר" הכוונה היא, שרב יהודה אמר בשם "רב", ולפי זה מובן המשך הגמרא שאביי אמר לא! לא יתכן שאמר בשם רב אלא בהכרח שאמר בשם שמואל דווקא - ואז כמובן, שהביטוי "ורב יהודה דידיה אמר" מקבל את המשמעות הראשונה לעיל – כפירוש רש"י – שבא להרחיב את פירושו של שמואל ולא בא לחלוק עליו!

------
המשך הגמרא:

ודרב מהיכא?
אילימא מהא - שתי גזוזטראות זו למעלה מזו, עשו מחיצה לעליונה ולא עשו מחיצה לתחתונה - שתיהן אסורות עד שיערבו. ואמר רב הונא אמר רב: לא שנו אלא בסמוכה, אבל במופלגת ארבעה - עליונה מותרת ותחתונה אסורה. דלמא שאני הכא, דכיון דלזה בזריקה ושלשול, ולזה בשלשול לחודיה - כלזה בזריקה ולזה בפתח דמי.
אלא מהא, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: שני בתים ושלש חורבות ביניהם, זה משתמש בסמוך שלו על ידי זריקה, וזה משתמש בסמוך שלו על ידי זריקה, והאמצעי - אסור.
יתיב רב ברונא וקאמר להא שמעתא. אמר ליה רבי אליעזר בר בי רב: אמר רב הכי? אמר ליה: אין.
אחוי לי אושפיזיה. אחוי ליה.
אתא לקמיה דרב, אמר ליה: אמר מר הכי? - אמר ליה: אין,
אמר ליה: והא מר הוא דאמר: לזה בשלשול ולזה בזריקה - שניהן אסורין! –
אמר ליה: מי סברת דקיימי כשורה? לא - דקיימי כחצובה /בדפוס וילנא יש במקום זה שרטוט/.

הגמרא מספרת לנו שרבי אלעזר "רדף" אחרי "רב" לברר אצלו אם אמר כך את ההלכה. נראה לי ששיבוץ הסיפור נועד ללמדנו שלמרות שרב יהודה הרחיב ביחס לדינו של שמואל בכל זאת ההלכה היא כדברי "רב".



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר