גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתס"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת עירובין
דף פג ע"א
בענין שיעור המן שירד עומר לגולגולת - לנשים כאנשים ולקטן כגדול
תנו רבנן, "ראשית עריסותיכם" (בפרשת השבוע. במדבר טו, כ) - כדי עיסותיכם, וכמה עיסותיכם כדי עיסת המדבר. וכמה עיסת המדבר, דכתיב (שמות טז, לו) "והעומר עשירית האיפה הוא" [דהיינו, ששיעור עיסה החייבת בהפרשת חלה הוא, כשיעור העיסה שהכינו בני ישראל לעצמם במדבר מן המן שירד להם. ולכן צוה הקב"ה ללקוט עבור כל נפש מישראל שיעור זה, כי זהו כמות המזון שראוי לו לאדם לאכול בכל יום] ... מכאן אמרו האוכל כמדה זו הרי זה בריא ומבורך [שאוכל כל צרכו ולא יותר מדאי (עי' רש"י)], יתר על כן - רעבתן, פחות מכאן - מקולקל במעיו (פג ע"א).
והנה, שנינו במשנה (כתובות סד:), שאדם שאינו מפרנס את אשתו בביתו, אלא נותן לה מזונותיה על ידי שליש, "לא יפחות לה משני קבין חטין", ומבואר בגמרא ששיעור זה נועד לכל סעודותיה במשך שבוע שלם (עי"ש החשבון). ובשיטה מקובצת (שם) איתא: "והקשו רבני צרפת ז"ל, היאך אפשר שבזה השיעור יספיק לה, דהא אמרינן בפרק כיצד משתתפין, 'ת"ר, ראשית עריסותיכם, כדי עיסתכם וכו', מכאן אמרו כל האוכל במדה זו הרי זה ברוך ומבורך פחות מזה הרי זה מקולקל במעיו', הנה שעל האוכל פחות מעומר ביום אמרו שהוא מקולקל במעיו, והעומר הוא שני קבין פחות חומש", כלומר, כי מסוגייתנו עולה ששיעור הסעודות של יום אחד הוא שני קבין פחות מחומש, ואילו בכתובות מבואר ששני קבין מספיקין לשיעור סעודה של שבוע שלם. ותירצו: "דהני מילי בלא לפתן, אבל הכא שנותנין לה שאר דברים, אינה אוכלת כל כך לחם. ועוד, דנשים מתוך שאינם עוסקים במלאכה כמו האיש אינן אוכלות כל כך".
בשו"ת נודע ביהודה (או"ח מהדו"ק סי' לח) הביא הערת השואל - הגאון בעל חידושי הרז"ה, הלא המן היה יורד שיעור עומר לגלגולת אפילו לנשים, ומדוע ירד שיעור מן שוה לנשים כאנשים, הלא אינן אוכלות כמותן. וכלפי זה השיב לו הנוב"י בתמיהה: "הלא המן היה יורד עומר לגלגולת אפילו לתינוקות, שכן כתיב (שמות טז, טז) 'מספר נפשותיכם', הכי תאמר שגם תינוק אכל עומר ליום, ועל כל הנפשות הוא אומר 'מספר נפשותיכם', שהרי גם התינוק אכל המן, וכמו שאמרו חכז"ל (שמ"ר ה, ט) שהתינוקות היו טועמים בו טעם חלב, והמן היה משוה מדתו עומר לגלגולת כקטן כגדול".
על השגה נוספת של הגאון הנז': "שהרי במדבר לא היו בעלי מלאכות" - וא"כ גם האנשים לא הוצרכו לשיעור גדול כזה, השיב הנוב"י: "תמיהני, הלא בכל חנייתם הוצרכו לבנות אוהלים ומשאות בדרך, ומה שאמרו (מכילתא בשלח) 'לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' [ולכאו' מזה יש להוכיח שבמדבר לא נתעסקו במלאכות], היינו, שלא היתה להם דאגת הפרנסה, ובביאור אמרו (מכילתא שם): "מכאן היה רשב"י אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הא כיצד יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה, ומהיכן לובש ומתכסה, הא לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן'... אבל מלאכות נמצאו להם גם במדבר כמה מלאכות". ומסיק הנוב"י: "... אבל במדבר אף שרובן לא היו אנשי מלאכה, מכל מקום כיון שהיו קצתן אנשי מלאכה, או הם או עבדיהם, והם היו צריכין עומר שלם, והמן השוה מדתו וירד לכל אחד בשוה, ותינוקות יוכיחו - וכמו שכתבתי לעיל, ולכן ירד עומר לגלגולת לכל אחד, כאיש כאשה, כפועל כבטל, כגדול וכקטן בן יומו".
והנה, במה שהסיק כדבר פשוט, שירד שיעור שוה לכולם - עומר לגלגלת, מצינו בדברי החתם סופר בכמה מקומות שיטה אחרת בזה. בתשובותיו (ח"א או"ח סי' קפא) כתב: "גם צריך חקירה במן אשר ירד עומר לגולגולת איש לפי אכלו, הלא היו שם גמולי חלב ועתיקי משדים, אם גם להם ירד מן - עומר לגולגולת - לא היה לפי אכלו, ומצוה היה עליהם שלא להותיר ממנו עד בקר", וביתר אריכות כתב בתשובותיו על חו"מ (סי' יב): "ובחידושי תורה שלי, אמרתי: כי במן כתיב: 'עומר לגלגלת', וכתיב: ש'לא יותירו ממנו', ואמרו חז"ל במס' עירובין: 'מכאן אמרו, האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך. יתר על כן רעבתן פחות מכן מקולקל במעיו', ע"ש. ויש לחקור, אם יהיה עומר לגלגולת לטפים (=לקטנים), והם אינם יכולים לאכול כשיעור הזה, הרי נותר מהמן, שהגדולים לא היו יכולים לאכלו היותרת הלז, כיון שכבר אכל כשיעור הרי יהיה רעבתן. ואם לא ירד מן לאלו, אם כן על כרחך אכלו משל אבותם, ולא יהיה לאבות די סיפוקם עומר לגלגלת, וצ"ע לכאורה".
ועל כך כתב: "הנלע"ד אמת נכון בעזה"י, כי העומר עשירית האיפה. שהיא כלי המחזיק באורך ורוחב וגובה ז' על ז' אצבעות, פחות ב' תשיעית, והוא החייב בחלה. אמנם לענין שיעור חיוב חלה, משערים באדם בינוני, שרוחב אגדלו כאורך ב' שעורים, אך שיעור שאמרו חכז"ל לאוכל, שיהיה בריא ומבורך כל אדם משער באיפתו, וז' על ז' פחות ב' תשיעית מאצבעותיו של עצמו כפי מה שהוא אדם, הוא הוא שיעור אכילתו - שיהא בריא ומבורך. וככה ירד המן עומר לגלגלת, כפי מה שהוא, וירד לבן לוי, שהיה גובהו עשר אמות, עשירית איפתו, וירד לתינוק בן יומו שיעור איפתו - באיבריו הקטנים, שתוסף האם שיעור זה על מאכלותיה ותוכל להניק התינוק ההוא, וכן היה בכל יום ויום, לפי גדול הבנים ניתוספו גרגרי המן, לפי שיעור איפתם, וזה נלע"ד, ברור ואמת". דברים הללו כתב גם בספרו 'תורת משה' (פר' בשלח עה"פ איש לפי אכלו), ובסיום דבריו מסיק: "ולפי זה יש לכל אדם שיעור עומר בפני עצמו לפי גדלו ולפי קטנו, וכל שנעשה אצבעו שלו יותר גדול נגדל מדתו ושיעורו, וירד מן עבורו יותר, וזה היה פלא, שבכל יום ויום 'וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר', וזה היה נס גדול" (ראה אוה"ח הק' בשלח טז, טז).
