הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "הלכה כמיקל בעירוב" - גם נגד רבים? / "סוגיה כוותיה"
עירובין פא ע"א
משנה. נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: לא זכו לו מעותיו.
ומודים בשאר כל האדם שזכו לו מעותיו, שאין מערבין לאדם אלא מדעתו. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים - בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות - מערבין לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו.
...
ומודים בשאר כל האדם כו'. מאן שאר כל אדם? –
אמר רב: בעל הבית.
וכן אמר שמואל: בעל הבית. דאמר שמואל: לא שנו אלא נחתום, אבל בעל הבית - קונה.
ואמר שמואל: לא שנו אלא מעה, אבל כלי - קונה.
ואמר שמואל: לא שנו אלא דאמר לו זכה לי, אבל אמר ערב לי - שליח שויה, וקני.
1.
רמב"ם הלכות עירובין פרק ו הלכה כ:
נותן אדם מעה לבעל הבית כדי שיקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין, אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו זכה לי במעה זו אינו עירוב, ואם אמר לו ערב עלי במעה זו הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין ומערב עליו, ואם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזה אוכל וזכה לי בו הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו בו.
2.
מגיד משנה הלכות עירובין פרק ו הלכה כ:
[כ] נותן אדם מעה לבעל הבית כדי שיקח לו וכו'. שם (דף פ"א:) משנה נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב דברי ר"א וחכ"א לא זכו לו מעותיו ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו א"ר יהודה בד"א בער"ת וכו' ובגמרא מאן שאר כל אדם בעה"ב ואמר שמואל לא שנו פירוש דבחנוני לא זכו לו מעותיו אלא מעה אבל כלי קונה ואמר שמואל לא שנו אלא דאמר זכה לי אבל ערב לי קונה ע"כ. וכל דברי רבינו מבוארים ודלא כר"א לפי שהוא יחיד במקום רבים וכמ"ש למעלה ...
ה"כסף משנה" מסביר, שהרמב"ם פסק בסוגייתנו ובמשנה כחכמים נגד רבי אליעזר על פי הכלל שהלכה כרבים נגד יחיד. והוא לא מתייחס באופן נקודתי דווקא לאישיותו של רבי אליעזר.
3.
חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף פא עמוד ב:
וכולה האי סוגיא אליבא דרבנן היא, ושמעינן מינה דהלכתא כוותייהו ולא אמרינן בהא הלכה כדברי המקל בעירוב...
הריטב"א מנמק את פסיקת הרמב"ם בכך שכך משמע מכל הסוגיה שדנים בדברי חכמים, ומעובדה זו משמע שכך הלכה, כנראה, על סמך הכלל שהלכה תהיה כאותה דעה ש"סוגיה כוותיה".
3.1
אבל נראה שעיקר התוספת של הריטב"א היא, שהרי היה צריך לפסוק כרבי אליעזר בגלל הכלל ש"הלכה כמיקל בעירוב", ודעתו של רבי אליעזר היא המיקלה ביחס לדעת חכמים. ויוצא אפוא מדבריו, שהכלל שהלכה כמי ש"סוגיה כוותיה" [או לפי הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"] גובר על הכלל שהלכה כמיקל בעירוב.
4.
על כך ועוד מתייחס הרשב"א:
חידושי הרשב"א מסכת עירובין דף פא עמוד ב:
גמ' מאן שאר כל אדם אמר רב בעל הבית וכן אמר שמואל בעל הבית דאמר שמואל לא שנו אלא נחתום אבל בעל הבית קונה ואמר שמואל לא שנו אלא מעה אבל כלי קונה ואמר שמואל לא שאנו אלא דאמר ליה זכה לי אבל אמר ערב לי קונה.
ומסתברא דאע"ג דר' אליעזר מיקל וקיי"ל כדברי המיקל בעירוב
שאני הכא דר' אליעזר שמותי הוא וב"ש במקום ב"ה אינה משנה,
הוא לא מתייחס לכלל שהלכה כרבים - כחכמים - נגד יחיד - כרבי אליעזר, כי כנראה שהוא סובר, שהכלל של הלכה כמיקל בעירוב גובר על הכלל שהלכה כרבים נגד יחיד, אלא שבסוגייתנו מדובר ברבי אליעזר שבאופן עקרוני אין הלכה כמותו בגלל שמשתייך לבית שמאי.
4.1
ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רצב, ובהערה עז, שיש מחלוקת ראשונים אם הכלל של הלכה כמיקל בעירוב תקף גם אם הוא כיחיד נגד רבים. נראה שיש כאן [באופן קצת "נסתר"] שאלה גדולה איזה כלל גובר על איזה כלל. שאלה זו מעניינת כמובן מבחינת הבנת הסוגיה אבל נראה ששאלה זו תלויה גם בשאלה מתי ועל ידי מי "נולד" כל כלל. נראה שברור שהכלל של "הלכה כרבים" הוא הכלל הראשון והוותיק מכל שאר הכללים.
5.
המשך דברי הרשב"א:
ועוד מדאמר שמואל לא שנו אלא נחתום ולא שנו אלא מעה ולא שנו אלא דא"ל זכה לי (משום) [משמע] דכחכמים ס"ל,
נימוק נוסף של הרשב"א הוא כמו הנימוק שראינו לעיל בריטב"א.
6.
המשך דברי הרשב"א:
ואף על גב דשקלו וטרו אליביה דר' אליעזר ואמרי והא לא משך וכו' לאו ראיה היא למפסק בהכין כר' אליעזר דאיכא למימר דלא נאמרו דברים אלא לברר מהם דברי חכמים דאפילו בשזיכה לו על ידי אחר אסרי חכמים כנ"ל:
הוא מקשה על הנימוק הקודם ואומר שהגמרא דנה גם בדברי רבי אליעזר [ומדוע שלא נפסוק כמותו], אלא שכוונת הגמרא היא לברר את דברי חכמים מתוך דעתו של רבי אליעזר שחולק עליהם.
6.1
נראה שתלוי מהו סגנון הגמרא כשדנה בדברי תנא מסויים. אם מדובר בביטוי "לא שנו אלא" הרי שזה נקרא באופן ברור ש"סוגיה כוותיה", ועל פי הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה". אבל אם מדובר במקרה שרק מקשים ומיישבים דעה מסויימת אין הכרח שזה מצב של "סוגיה כוותיה" או של "מדשקיל וטרי אליביה" – אולי זו כוונתו של הרשב"א.
