סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 827
"וליפלגו בצידי רשות הרבים"
עירובין צד ע"א
הגאון רבי יואב יהושע וינגרטן בעל החלקת יואב בקונטרסו קבא דקשיתא (קונטרס של 103 קוש' שהשאיר בצע"ג) מקשה מסוגיתנו – הגמ' במח' בין רבי אליעזר וחכמים לגבי חצר שנפרצה לרשה"ר הסבירה באוקימתא השניה שהמח' תלויה אם צידי רשה"ר כרשה"ר דמיא או לא. והגמ' שאלה מדוע נחלקו במקרה דנן ולא נחלקו בצידי רשה"ר בעלמא, והגמ' ענתה שבצידי רשה"ר יש חיפופי והיינו סבורים לומר שחכמים מודים לר"א במקרה שלנו כשאין חיפופי וקמ"ל שגם במקרה כזה חולקים חכמים על ר"א.
תוס' בד"ה "וליפלגו בצידי רשה"ר מקשים וא"ת דלמא דווקא הכא פליגי משום דמקום מחיצה שלו. הרי מדובר כאן שמקום המחיצה שייכת לבעל החצר ואעפ"כ סבור רבי אליעזר שהמקום הפרטי של בעל החצר הופך להיות לרשה"ר, וא"כ אפשר לומר שרק כאן חכמים חולקים על ר"א, משום שכאן החצר שייכת לבעל החצר, וא"א לקרא למקום פרטי רשה"ר, אבל בצידי רשה"ר השייכים לרבים אולי לא חולקים חכמים, תוס' עונים "ואומר ר"י דסתם צידי רשה"ר הם שלו שרגיל אדם להיות כונס תוך שלו ובונה".
מדברי התוס' משתמע בברור שמקום שרבים דורסים בו והוא שייך ממונית לאדם פרטי נקרא אותו מקום רשה"ר. תוס' גם לעיל בדף כב: אומרים כך מפורשות בד"ה "יהושע" אומרים שם התוס' "חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים בזו" הווי רשה"ר אע"ג דהוו של יחיד.
הרמב"ן והריטב"א בדף נט. אומרים מפורשות ההיפך, מקום שאינו שייך לרבים לא יתכן שיקרא רשה"ר לגבי שבת. בעל ה"חלקת יואב" מוצא סיוע חזק לדברי הרמב"ן ונגד דברי התוס' מגמ' במס' כתובות לא: מדובר שם בגנב שגנב כיס בשבת וגרר אותו מרשותו של הנגנב לרשה"ר והמדובר הוא באופן שהחיוב של הוצאה בשבת, והחיוב של גנבה באים כאחד, והנידון הוא אם אומרים קים ליה בדרבה מיניה, משום העונש של הוצאה הוא נפטר מתשלומי הגנבה. אבל הגמ' שם מבררת באיזה אופן מדובר, להיכן הוציא הגנב את החפץ, אם לרשה"ר, כדי שיהיה חיוב שבת הרי אין כאן גנבה, המושך חפץ למקום שאינו שלו אלא לרשה"ר אינו קונה את הגנבה ואין לנו מציאות של שבת וגנבה באים באחר, שואל החלקת יואב, לדעת התוס' יש מציאות פשוטה, היתה כאן רשה"ר סמוכה לחצר הנגנב שהיתה שייכת לבעלותו הפרטית של הגנב הרי זה רשה"ר לגבי שבת משום שרבים בוקעים בו, אבל לגבי קנין נחשב הרשות הרבים לרשותו הבלעדית של הגנב, יש לנו א"כ מציאות פשוטה שאיסור גנבה ואיסור שבת באים כאחד, כאשר סמוך לחצר הנגנב היתה חצר הגנב במקום בו בוקעים רבים, והוא משך את הגנבה מרשותו של הנגנב לרשותו שלו הנחשבת כרשה"ר לגבי שבת, ובמקרה הזה איסור גנבה ואיסור שבת באים כאחד. ומתוך כך שהגמ' מתקשה ולא מוצאת ישוב הגון לקוש' זו משמע כדברי הרמב"ן ולא כדברי התוס' שרה"ר השייכת לאדם פרטי אין לו שם רשה"ר.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
