גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרפ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף ח עמוד ב
בענין נתינת צדקה בכפיה - אי נחשבת כמצוה שמתן שכרה בצדה
מצינו במכילתין (ח ע"ב) לגבי מצות צדקה שחובה על בית דין לכוף בני אדם לתת צדקה: "...
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, איני, והא כתיב (ירמי' ל, כ)
'ופקדתי על כל לוחציו', ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב ואפילו על גבאי צדקה, לא קשיא הא דאמיד ('עשיר'. רש"י)
הא דלא אמיד, כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה". והקשו בתוס' (ד"ה אכפיה): "ואם תאמר, והא בפרק כל הבשר (חולין קי:) אמר 'כל מצות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה אין בי"ד של מטה מוזהרים עליה, וגבי צדקה כתיב (דברים טו, ח) 'כי פתוח תפתח את ידך לו', וכתיב (שם, י) 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך'...". וראה בדבריהם מה שתירצו. ואמנם קושיא זו מובאת בעוד ראשונים, וכמה תירוצים נאמרו בה, וכאן נביא בזה יישוב ותירוץ שיסודתו בנוי בכבשונם של רבוה"ק מאורי החסידות זי"ע.
ונקדים תחילה סיפור המובא בספר '
רמתים צופים' (על תנדב"א סי' א אות עד, להגאון רבי שמואל אב"ד נאשלסק. הסתופף אצל הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע ועוד מגדולי דורו): "סיפר לי אחד מהתלמידים בהיותי בפרשיסחא מצדקת אדמו"ר ז"ל, איך שפעם אחת נסע מדאנציג לביתו דרך עיר 'שעפס', ושם היה מופלג אחד ושמו ר' זלמן חסיד, והיה עני מאוד, ויהי כאשר בא לאכסניא שלח אחרי הר' זלמן הנ"ל, ואמר לו שיעשה סעודה עבורו כדרך החסידים, ונתן לו מלא חפניו מעות כסף בלי מנין, ותיכף הלך הר' זלמן הנ"ל לביתו עם המעות, ולקח דגים ועופות וכל הצריך בריוח ונשאר לו עוד מעות. וכאשר הלך ר' זלמן הנ"ל משם, ציוה על המשרת של הבעל הבית לקרוא לו סוחר של פעלצין (פרוות), וקנה מאתו פיטער ולאפין היטעל (סוגי סחורה), גם קנה לו מנעלים ובתי רגלים, גם קנה לו חתיכה של פשתן, ותיכף ציוה לתפור אותו כתונת. הכלל, שהכין כל בגדיו, וכאשר הגיע עת הסעודה ציוה להמשרת לכרוך הכל, ולישא עמו לר' זלמן הנ"ל והלכו, וציוה שילכו בני ביתו מהבית והלבישו מכף רגל ועד ראש כי היה בחורף, ואחר כך ראה את כל בני ביתו ערומים, ונתן תיכף מעות לילך להחנות ליקח על מלבושים לכל הבני בית, ותיכף הביאו סחורה לביתם והיה להם שמחה גדולה, ואחרי אוכלם ציוה לקנות משקה ונתן גם כן מעות בלי מנין.
ואחר הסעודה הלך לאכסניא ליסע לביתו בלווית הר' זלמן הנ"ל, ויהי כאשר נתפרדו לקח אדמו"ר איזו רובל טאלר, ונתן לר' זלמן מעות (אדיזנע), ותמה מאוד ר' זלמן הנ"ל, ולא רצה ליקח - באומרו הלא נשאר לי מעות מפעם הראשון ומהשניה - חוץ מהמלבושים. והשיבו, הלא אמרה התורה 'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו', והדקדוקים רבו, אבל הפשט הוא, כי זה שנותן להעני בתורת רחמנות אינו בכלל צדקה, והוא כמו שמבריא גופו שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו, ולזה צריך ליתן צדקה כמה פעמים עד ש'לא ירע לבבך', היינו שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים אחרי זה מצות צדקה, ועכשיו שנתתי לך את כל אין לבי כואב עליך עוד, ויכול אני לקיים מצות צדקה כראוי כציווי התורה הקדושה, וכל יגיעתי היה שאבוא לזה המדריגה, ואם לא תקבל ממני יהיה יגיעתי לריק ח"ו, ותיכף כששמע זאת הר' זלמן קיבל בסבר פנים יפות, ונפרדו זה מזה בברכה ושלום".
השוואה ליסוד זה מצינו גם בתורתו של הרה"ק ר'
פנחס מקאריץ זי"ע, כמו שמובא בספר 'אמרי פנחס' (לקוטים, פר' ראה): "שמעתי בשם הרצה"ק רבי פנחס שהיה נוהג כשנתן צדקה לעני, היה נותן מקודם החצי ואחר כן החצי האחר, ואמר הטעם, כי מקודם מה שנתן להעני הוא מצד רחמנות, ואחר כן נותן לו לקיים מצוות הבורא, ואמר שזה פירוש הכתוב 'נתון תתן' - להורות על שתי נתינות".
בספר '
רמזי אש' (על תנדב"א, זוטא א, ו) מביא ג"כ הסיפור של הרה"ק רש"ב מפרשיסחא זי"ע ומתרץ ביסוד דברים אלו את קושית התוס' שלפננו כמין חומר, כי לפי דברי הרה"ק מפרשיסחא מתבאר שקיום מצות צדקה כנכון וכהוגן הוא כשנותנים צדקה לעני אך ורק בכדי לקיים מצות הבורא ב"ה, ולא מתוך שלבו מציק לו על מצבו האומלל של העני, ועל כך אמרה התורה "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו", כלומר, שלא תהיה נתינת הצדקה מתוך רחמנות, ועל קיום מצות צדקה באופן זה הבטיחה התורה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך", נמצא שברכת התורה נתונה רק במי שנותן מצות צדקה באופן שכל כוונתו היא לקיים מצות הבורא ב"ה, ואילו כשלא תהיה נתינת הצדקה באופן האמור, לא נאמר בה מתן שכר זה, ונמצא שנתינת צדקה שלא לכוונה זו - אינה בכלל מצוה שמתן שכרה בצדה.
וכמו כן כאשר מצות צדקה מתקיימת מתוך כפיה, נגד רצון האדם, הרי חסר בה כוונה הראויה לשמה, שהרי אין האדם נותן את הצדקה בכדי לקיים מצות בוראו אלא מתוך כפיה, ונמצא באופן כזה שפיר יש לכוף על מצות צדקה, כי באם יש צורך לכוף עליה, אין היא נכללת בכלל מצוה שמתן שכרה בצדה, וכאמור.
ולסיום נציין את דברי
המנחת חינוך (מצוה תעט אות ג) ביישוב הקושיא שלפננו כעין דרך זה, וז"ל: "ולולא דברי רבותינו הראשונים שכולם תפסו במושלם, דצדקה הויא לה מצות עשה שמתן שכרה בצדה, איני מבין, דכתיב בפסוק 'נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך', אם כן אפשר דמתן שכר קאי על טובת הלב, אבל על עיקר הצדקה אינו מבואר מתן שכרה כלל", דהיינו, על מצות צדקה בפועל לא קבעה התורה נתינת שכר בצדה, כי עיקר השכר שנאמר בתורה הוא על טובת הלב בנתינת צדקה, והפסוק 'ולא ירע לבבך בתתך לו' מתפרשת כפשוטו, שלא תתן צדקה מתוך כפיה, כי אם מתוך טובת לב, ועל זה - נתינת צדקה מתוך שמחה וטובת לב - קבעה התורה מתן שכרה בצדה, ולכן כאשר הנתינה היא מתוך כפיה, אין המצוה נחשבת כמצוה שמתן שכרה בצדה, ושפיר יכולים לכוף עליה (ראה עוד ספר העיקרים מאמר שלישי פל"ג; משנה למלך הל' עבדים פ"ג הי"ד).
