סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

קדושת התורה שבעל פה וסמכות חכמים

עירובין  נו ע"א


אמר שמואל: אין תקופת ניסן נופלת אלא בארבעה רבעי היום, או בתחלת היום, או בתחלת הלילה, או בחצי היום או בחצי הלילה. ואין תקופת תמוז נופלת אלא או באחת ומחצה או בשבע ומחצה, בין ביום ובין בלילה. ואין תקופת תשרי נופלת אלא או בשלש שעות או בתשע שעות, בין ביום ובין בלילה. ואין תקופת טבת נופלת אלא או בארבע ומחצה או בעשר ומחצה, בין ביום ובין בלילה. ואין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה, ואין תקופה מושכת מחברתה אלא חצי שעה..

ראה ב"מתיבתא", הערה יג שמסביר את הצורך בידיעת חישוב תקופות השנה [לצורך אמירת ותן טל ומטר בחוץ לארץ; עיבור השנה; ברכת החמה] וחשבון התקופות אינו שווה בכל מקום בעולם.

סוגייתנו עוסקת בחישובים שלפי המקובל הם מכונים "תקופת שמואל" [על פי דברי שמואל בסוגייתנו], והרמב"ם מזכיר חישוב נוסף שנקרא "תקופת רב אדא". רב אדא בר אהבה היה אמורא [היו כמה אמוראים, ובתקופות שונות, ששמם היה רב אדא בר אהבה. אחד מהם היה בתקופת שמואל]. דבריו לעניין חישוב התקופות לא מובא כלל בש"ס אלא רק בראשונים. לא נעסוק בתכני סוגייתנו. אלא נדגיש מעט נקודה מרכזית של סתירה/השלמה בין חכמת המדע להלכה.

הסבר נוח על חישובי העיבור ראה ב"מאורות הדף היומי" גליון 727.

 ואצטט רק חלק מהדברים :

הראשונים כותבים כי חז"ל הצניעו את הנתונים המדוייקים של חישוב מהלך השמש, כדי למנוע מאנשים

בלתי ראויים, בעלי כוחות, להשתמש בידיעת הרגע המדוייק של מולד החמה והתקופה(עיי' ראב"ח

שם שער ה', וספר העיבור לאבן עזרא סוף השער השני, וב"פירוש" על הרמב"ם שם).

ואילו תלמידו של הרא"ש, רבי יצחק הישראלי, בעל יסוד עולם (מאמר ד' פרק י"ד) טוען, כי

בתקופה בה החדשים נקבעו על פי הסנהדרין, גם מאורעות הזמן השפיעו על החלטותיהם, למשל,

אם היתה בצורת, האריכו את החורף, וכדומה. לו החשבון המדוייק היה ידוע לכולם, עלולים

היו לקום אי אלו 'חכמים' ולטעון כי קביעת החודש על פי הסנהדרין אין בה ממש, שהרי אינה

מדוייקת.

לפיכך, חכמי ישראל מסרו לציבור את שיטת החישוב של שמואל, תוך כדי הודעה, כי זה הוא החשבון בקירוב. איש, איפוא, לא יכול היה לטעון כנגדם שאינם עורכים חשבון הגון, שהרי הוא נעדר נתונים מדוייקים.

יש ראשונים הנוקטים, כי אין להוכיח מאום מן העובדה שלפי שיטת שמואל תקופת ניסן חלה אחר ט"ז ניסן, מפני שכלל זה מתייחס לתקופה בה החודשים נקבעו על פי הסנהדרין, ולא לתקופה בה הלוח קבוע (רבינו חננאל ראש השנה כא/ב, תוספות הרא"ש סנהדרין יג/ב ד"ה רבינא).

 לצורך העניין ראיתי חשיבות "רק" לצטט מה"חזון איש", שמעט ממנו המובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רח:

ד במה שהקשו על תקופת שמואל שאינה בדקדוק, יש לומר, דמצינו כיו"ב בריבוע יותר על העיגול ובאלכסונא תרי חומשא דזהו בכלל שיעורין ונתנה ההלכה לחשוב בקירוב שלא נתנו המצות אלא לצרף הבריות ולדקדק בצואותיו ית' לקבלת מלכותו ית'. וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצוה ולסוד הפנימיות ולכל הני אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהי' בקירוב כדי שיוכלו לקיים מצות המעשיות אף חלושי הדעת.

ואפשר שקבעו לחשוב מחזורות של י"ט שנה ולא חשו לשעה תפ"ה חלקים כדי לצמצם החשבון שבאמת יש בתקופת שמואל מותר, וכשמסירין המותר לא יותרו השעה ותפ"ה חלקים וכמש"כ המפרש.

ודע דתקופת שמואל היא מכלל התורה וכן כ"ט י"ב תשצ"ג הנאמר בגמ' היא תורה,

וכל תורה שבגמ' היא התגלות תורה שבע"פ שנתגלה ע"י חכמי הגמ' וכמו שאמרו ע"ז ט' א' ב' אלפים תורה, ואמרו פ"ו א' רבי ור"נ סוף משנה רבינא ור"א סוף הוראה

נראה לי, שכוותו לומר, שהחלק של התגלות תורה שבעל פה על ידי חכמים היה רק עד תקופת רבינא ורב אשי. אם כך, אולי ניתן להבין שלפי דבריו אמנם התשבצו בש"ס תוספות מאוחרות יותר [לא קשור ישירות דווקא לסוגייתנו] אבל אין בהם את אותה התגלות אלוקית...

ופעם היו דבריהם בקבלה ממש איש מפי איש

ופעם שזכו ברוח קדשם בדקדוק התורה שבכתב והמשנה שבידם להחזיר הנשכחות וכמו שאמרו בירו' דבר שמסרו עצמם החכמים עליהם זכו להם כנתינתן מסיני

בנקודה האחרונה הוא מדגיש שחכמים מסוגלים "להחזיר נשכחות". זאת אומרת, שיש להם סמכות לקבוע מה היה הדין [והאם גם לגבי דברים של מציאות?] ההיסטורי למרות שלא היתה בידם מסורת של איש מפי איש!

[ומש"כ בספר עתים לבינה דשמואל לקח שיטה ישנה של התוכנים וכן י"ב תשצ"ג לא נולד בב"א הם מהכזבים שהיצר מחבבן וכעין יצרא דע"ז, ואם כי המחבר היה יר"א אבל שגה וחשב שמותר לומר כן ועבד את המינות בשוגג]

החזון איש תוקף בחריפות את הספר "בינה לעיתים" – רבי יוסף גינצבורג מווארשא - שקיבל את הסכמות גדולי הדור בשנים תר"ס-תרס"ג – 1900-1903

וניתנו כולן מסיני להתנהג בהן במה שאנו נוהגין .

אמנם לענין להכחיש העדים המעידין על ראיית הלבנה מסרו להם סוד העיבור שהיה בדקדוק ממש והיתה החכמה גנוזה אצל החכמים והיינו שכתב המפרש דתקופת שמואל בפרהסיא ושל ר"א [רב אדא] בצנעא, ואין מסורה בטוחה בתקופת ר"א, אבל אנו בטוחים על תקופה שני' שהיתה מסורה ביד החכמים, ואפשר שנשתמרה בידינו במה שמתייחס לתקופת ר"א, וכתבו שאיננה מתאימה עם המופתים בזמנינו אבל היתה מבטחת את חיקור העדים בזמן שהיה קידוש החודש, ולע"ל [=ולעתיד לבוא]  החכמים יתקנו ויחקרו את העדים לפי הדקדוק שאין כאן ההלכה מההלכות אלא דקדוק דרישה וחקירה של העדים המוטל טל סנהדרין מקבלי עדות החודש.

בסוף דבריו הוא מבדיל – כנראה – בין דבר שהוא "דין" לבין דבר שהוא "טכני" ואמצעי לחקור את עדי קידוש החודש. לפי זה קשה לי מדוע הוא היה צריך את כל ההקדמה של דבריו!

לעניות דעתי יש חשיבות רבה באחת הנקודות שקובע ה"חזון איש", שישנם דברי הלכה שאמנם נראים שבנויים על ידע מדעי מוטעה, אלא, שיש בהם סודות שיתבררו לעתיד לבוא.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר