הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

מבטא החולם

עירובין נג ע"ב

 
"בני יהודה דייקי לישנא".

חולם

צורות המבטא הקיימות
א. מבטא הספרדים - O.
ב. כמו E בצרפתית. כך מבטא רוב התימנים.
ג. E - כמו סגול של רוב העדות. כך מבטא חלק מהתימנים.
ד. Oi כך מבטא רוב עדות האשכנזים.
ה. אֶאִי- Ei. כך מבטא חלק מהליטאים.
ו. אְאִי- Ei עם E בצרפתית. כך מבטא חלק מהליטאים.
ז. Au או Aw, כך מבטא חלק מהייקים – יוצאי גרמניה, כגון באיזור פרנקפורט.
ח. Ou או Ow כמו במילה go באנגלית. זהו המבטא האשכנזי הישן. כך העיד בספר תלמוד לשון עברי (וילנא תרל"ט) במאמר "יתרון לאדם", ומעיד חותני מנחם גונדרסהיימר שכך ביטאו במדינת בווריה (Bayern) וסביבתה שבגרמניה שם נולד וגדל, וכעין זה כתב בפתחי תשובה (שמות אנשים אות ח' בשם חלוונא)
והנה מעת בואי למדינה זו (ליטא, כנראה) שמעתי שכולה קורין שם זה חלונא בחולם אך לא בחולם ממש, רק בחולם שבור ונוטה לקמץ ומלאפום (שורוק) והוא חולם בלשון דייטש.
וכך גם מבטאים מדקדקים ליטאים.

ראיות למבטא Ou
א. כתב בספר משנת הגר"א קמץ – אָ חולם – אָאוּ. פירוש דבריו, שקמץ קטן מבטאו o, וחולם תחילת מבטאו כמו קמץ קטן והמשכו כשורוק- u, כלומר ou.
ב. כתב המנחת שי בראשית פרק א, ו
ובעל מקנה אברהם כתב בשער ג' בשם רבו הר"ר שר שלום שקריאת האות גרונית נוטה למוצא הכח שתורה עליו הנקודה הקודמת ליה. כי אם היא צירי או חירק. תתנועע הפתח במוצא היו"ד ואם הנקודה חולם או שורק. תנועת הפתח נוטה למוצא הוי"ו. אך היו"ד רפה מאד בקריאה עד שתראה כמעט נחה. ולשון הרמ"ה על מלות אלו ואתה עיף ויגע חסר יו"ד דקרי קדים לעי"ן ולא כתיבא כשמע עשו חסר וא"ו דקרי ולא כתיב. יהושע חסר וא"ו דקרי ולא כתיב. יהושע חסר וא"ו דקרי קדים לעי"ן ולא כתיב. וכתב הלונשאנו שנראה מדבריו שצריך לקרוא ויגיע כשמוע יהושוע. עוד כתב הרמ"ה לשוח בשדה מלא חד וא"ו כתיב וקרי. ושמו שוע מלא חד וא"ו כתיב וקרי. וכתב עליו הלונזאנו נמצא לדבריו וא"ו זו כאלו נקודה בשורק ובפתח. וכן וא"ו מדוע אתה יושב לבדך. כן ויאמר אם שמוע משמע נקודה בחולם ובפתח:
ביאור דבריו, כשם שבמילה יהושע השין מבוטאת בקובוץ ואחריו פתח shua וזה נשמע כמעט כמו shuwa, כך במלה כשמע הפתח שאחר החולם נשמע כמו אחר ואו, moua כמעט כמו mowa.
ג. התימנים מבטאים את החולם כמו E בצרפתית, שהוא שילוב של קמץ קטן- o ושל סגול- e, ואף על פי כן הם מבטאים את הפתח הגנובה שאחר חולם כדברי המקנה אברהם והרמ"ה בכמנחת שי הנ"ל, במבטא ואו בסוף החולם לפני פתח גנובה.
ד. כתב הרי"ף בברכות ח:
תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם כדי ליתן ריוח בין הדבקים. עני רבא בתריה כגון... אותו וזכרתם.
אילו מבטא החולם היה כקמץ קטן- o או כמבטא התימנים, לא מובנים דברי הרי"ף, שכן אף אם לא יפריד כלל ניכרים היטב גם החולם וגם השורוק, oto uz... – otouz.... אולם אם מבטא החולם מסתיים ב- u או בקרוב מאוד לזה, ב- o מקומץ כמו au ו- eau בצרפתית, דברי הרי"ף מובנים, שכן אם לא יבטא את ה'אלף' שלפני וזכרתם הדבר ישמע כמו 'אותו זכרתם' בלי ואו החיבור.
וכתב רבנו יונה שם
בספרים המדוייקים לא גריס אותו וזכרתם תזכרו ועשיתם מפני שהם נחים ואע"פ שלא יתן ריוח כלל ביניהם אין האות נבלעת בתוך חברתה בשעת קריאתה.
לכאורה רבנו יונה מקשה על גירסה זו את הקושיה הנ"ל כי הוא לא היה מבטא את החולם כמבטא אשכנז ou. אולם אין הכרח לפרש כך, שכן ניתן לבאר שכוונתו שאף אם לא יתן ריוח כלל הדבר לא יתפרש 'אותו זכרתם' שכן עדין יש הבדל קטן בגוון המבטא בין סוף החולם לתחילת השורוק, ועוד שבמילה 'זכרתם' הז' מנוקדת בשוא נע ולא בשוא נח כמו במילה וזכרתם. בזאת גם מוסבר מדוע בסידור רב עמרם גאון לא הביא 'אותו וזכרתם' אף שהביא 'תזכרו ועשיתם'.
ה. למבטא הספרדים אין הבדל בין חולם לקמץ קטן. וודאי שקיים הבדל במבטא ביניהם. וראיה לדבר שכן בקובוץ ושורוק אין הבדל ניכר בהם בין התנועה הגדולה לבין התנועה הקטנה. ולכן, כשלא כתובה האות ו' הוא מסומן תמידבקובוץ אף במקום שהוא תנועה גדולה, למשל בשם יהושע, וכשישנה האות ו' מסומן שורוק אף בתנועה קטנה. אולם קיימת הקפדה לסמן קמץ קטן בקמץ ולא בחולם חסר, כדי לציין את ההבחנה בניהם.
ואעפ"כ נראה שמי שאינו מבדיל ביניהם הדבר הרבה פחות חמור משיבושים אחרים, שכן גם החולם הוא סוג של O, ואין הבדלים במשמעות בינו לבין קמץ קטן.
ו. כתב האבן עזרא בראשית שיטה אחרת - דקדוק פרק א, ג
אין הפרש בין ויאמר ובין 'אמר', כי שניהם מהבנין קל. רק, כאשר רצו העברים להקל על הלשון, שלא יניעו האל"ף, החליפוהו בו"ו, על כן הוא החולם.
פירוש דבריו, האלף של הפועל 'אמר' הוחלף בו' כיון שקל יותר לבטאו, וזהו החולם ב'ויאמר'. הרי שאבן עזרא משווה בין מבטא הו' למבטא החולם. ודוחק לומר שכוונתו לו' נחה כלומר לחולם המסומן בו', שכן דיבר על הקושי בביטוי א' נעה ואמר שהחליפוה בו', משמע כדוגמתה, וסיים "על כן הוא החולם" ולא "כלומר חולם".
ז. כתב האבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרק ג, טו
ויתחלף (האות אלף)... גם בוי"ו במבטא וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ (שמואל ב' פרק יט, יד).
וכתב שם רד"ק
(יד) תמרו - חסר אל"ף וכן אֲשֶׁר יֹמְרוּךָ לִמְזִמָּה (תהילים קלט, כ).
הרי שהאבן עזרא קורא לחולם "מבטא וי'ו", כלומר, שמבטאו דומה לוי'ו.

קושיות על המבטא Ou ותירוצם
א. כתב בספר חסידים - סימן תתפב
ויכתוב אותיות מלאים, כי כותבים מלאים למי שאינו בקי, כגון כשרוצה לכתוב וטהר לבנו לעבדך באמת, יכתוב וטהר ליבנו לעבדך באמת, ליבנו מלא, לעובדך מלא, ושבת קודשך, אוהבי שמך, וכיוצא בזה.
וכן כותב רש"י קמץ קטן מלא ו' בברכות דף מ. ד"ה למזרח גורנו.
ובחגיגה דף יח. ד"ה את חג המצות תשמור... שומריהו מן המלאכה.
בספר שפת אמת (חולם ס"ק א' יב') רצה לדייק מכאן שמבטא החולם שוה למבטא הקמץ הקטן. אך לדבריו קשה למה הבדילו בסימן ביניהם ולא ניקדו כל קמץ קטן בחולם. אלא שביאור הספר חסידים שיכתוב מלא ואו שזהו הסימון לקמץ קטן בכתיב חסר, כמו לקובוץ ולחולם חסר, כיון שקמץ קטן אכן דומה לחולם, וכן ישנם מקומות במקרא הכתובים מלא ואו ומנוקדים בקמץ קטן, כגון בירמיה פרק לג, ח
וְטִהַרְתִּים מִכָּל עֲוֹנָם אֲשֶׁר חָטְאוּ לִי וְסָלַחְתִּי לְכָול עֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ לִי וַאֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִי.
והעיקר שלא יטעו לקרא לעַבדך בפתח שפרושו העבד שלך, ואין חשש שיקראו בחולם ממש כי אין מילה כזו, וגם הבית הרפויה המנוקדת בשוא נח ממילא תחתוך את החולם ותעמידו על קמץ קטן כדין כל התנועות הקטנות בהברה לא מוטעמת. ואפילו אם יטעה מישהו ויקרא בחולם זה פחות חמור מלקרא בפתח כיון שהחולם קרוב לקמץ הקטן ואין המשמעות משתנה בכך.
ב. גם האשכנזים מבטאים בדיבורם באידיש הרבה מילים בחולם ספרדי כמו מזל טוב ויום טוב. אולם אין בזה קושיה, שכן כיון שהפכו את המילים למלעיל הרי שבאופן טבעי הב' המבוטאת בשוא נח קיצרה את החולם כמו שקורה בכל תנועה בהברה סגורה בלתי מוטעמת שחייבת להיות תנועה קטנה.
ג. כתב הרד"ק במכלול (דף עג ע"א)
כי הנה בכל לבבכם בכָל נקוד בקמץ (חטוף) מפני המקף ואם יקרא אותו בלי המקף יהיה נקוד חולם.
נראה מדבריו שאם יקרא אותו בלי המקף, לא רק שדינו להינקד בחולם, אלא שבאופן טבעי ישמע חולם. ובספר שפת אמת (חולם ס"ק י"ד) רצה לדייק מכאן שמבטא החולם שוה למבטא הקמץ הקטן אלא שהוא ארוך יותר. אך לדבריו קשה, שכן כשתנועה קטנה מוארכת מבלי שישתנה גונה היא מוטעמת בגעיא (מתג), וכן תנועה קטנה יכולה להיות בהברה מוטעמת מבלי שתשתנה לתנועה הגדולה אחותה. וגם למה הבחינו בסימן הניקוד בין קמץ קטן לחולם אם כל ההבדל ביניהם הוא רק באורך המושפע באופן טבעי ממציאות המקף וחסרונו. אלא שאמנם כשקמץ קטן מתארך הוא נהפך באופן טבעי לחולם, אלא שאז בסופו משתנה גונו ונעשה O צר יותר כמו Au או Eau בצרפתית, והוא נשמע כולו כמו במילה go באנגלית.
ד. בספר היכל עבודת ה' (ח"א דף קכ"ד) הקשה על הוספת "העיצור הנוסף" בחולם ובצירה למבטא אשכנז, שכן בג"ד כפ"ת דגושות אחרי עיצור, ורפויות אחרי תנועה (אף בתחילת מילה אם המילה הקודמת מוטעמת במשרת), ואם חולם וצירה מסתיימים בעיצור מדוע לא יהיו בג"ד כפ"ת דגושים אחריהם. מדוע הב' רפויה כגון בפסוק
אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח (שמות כא, לא)
ואינה דגושה כמו בפסוקים
אֵלָיו פִּי (תהילים סו, יז) וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל (תהילים יח, ט) קַח נָא מִפִּיו תּוֹרָה (איוב כב, כב).
קושיה דומה הקשה בספר שפת אמת (חולם ט') הכיצד יתכנו במילים סֹלּוּ סֹבּוּ שני שואים נחים באמצע מילה, שכן דגש חזק מכפיל את העיצור, כשהראשון מבוטא בשוא נח, וכן הקשה כנ"ל מהמילה יָגֹרְתִּי וכדומה. ישנן עוד קושיות דומות אשר עיקרן בהגדרת החולם והצירה האשכנזיים כמסתיימים בנח נראה כלומר בעיצור.
לקושיות הנ"ל שני תירוצים. תירוץ ראשון, במה דברים אמורים שאחרי עיצור יהיו בג"ד כפ"ת דגושים, כשהיוד תבוא אחר פתח – קמץ, קמץ קטן – חולם, או קובוץ - שורוק, אך לא אחר סגול – צירה או חיריק. וכשהו' יבוא אחר פתח – קמץ, סגול – צירה או חיריק, אך לא אחר קמץ קטן – חולם, או קובוץ – שורוק.
תירוץ שני הו' שבמוצא החולם אינו ו' ממש להיות ממש עיצור כיון שאינו מסתיים כמו ו' רגילה בקמיצה גמורה של השפתיים כלומר בשורוק, אלא בO קמוץ כמו au ו- eau בצרפתית. כמו כן הי' שבמוצא הצירה אינו י' ממש להיות ממש עיצור כיון שאינו מסתיים כמו י' רגילה בהיצירות גמורה של השפתיים כלומר בחיריק, אלא בE צר כמו É בצרפתית המכונה "מבטא חד". שני התירוצים יחד מהוים תירוץ אחד, ומשמעותו שהחולם הוא O אשר באופן טבעי מתקמץ בסופו, ככל התנועות הגדולות, וכן הצירה הוא E המיצר בסופו, ואין דבר זה נחשב לעיצור ממש.
וראיה לכך, שהרי בלשון הקודש לא קיימת האות ו' כשהיא נחה נראית, כלומר נשמעת, אחרי קמץ קטן, חולם, קובוץ ושורוק, וכן לא קיימת האות י' כשהיא נחה נראית אחרי חיריק סגול וצירה. ואף שבצרפתית למשל ישנה למשל המילה פִיי fille כלומר ילדה, המבוטאת בי' אחרי החיריק.
ההסבר לכך הוא שכן האות ו' מבוטאת בקמיצת השפתיים, וכדי שתשמע היטב היא צריכה להתחיל מפתיחה שלימה של השפתיים, אולם התנועה O יש בה כבר חצי קמיצת השפתיים, והו' לא ניכרת היטב אחריה, ועוד פחות אחרי התנועה U שהיא קמיצה כמעט גמורה של השפתיים. למה הדבר דומה, לכותב בדיו שחור על גבי עור חום כהה. כמו כן האות י' מבוטאת בהיצרות החיך, וכדי שתשמע היטב היא צריכה להתחיל מפתיחה שלימה של החיך, אולם התנועה E יש בה כבר חצי קמיצת השפתיים, והי' לא ניכרת היטב אחריה, ועוד פחות אחר התנועה I שהיא היצירות כמעט גמורה של החיך. ולשון הקודש בָּרוּר מִלֵּלוּ.
תורה שנתן הקב"ה, עורה אש לבנה חרותה אש שחורה (ירושלמי שקלים פ"ו ה"א וסוטה פ"ח ה"ג, דברים רבה פרשת עקב).
ואולם החולם מתחיל בO הרגיל, שהוא יותר פתוח, ומסתיים בצורה היותר מקומצת של O, כי דרך הביטוי הוא שבהתארכות התנועה מתקמצים מוצאות הפה, וכמו בשפה האנגלית למשל במילה go. ולמרות שזה נשמע כעין ו' אין דינו כעיצור לכל דבר. וכן הצירה מתחיל בE רגיל שהוא יותר פתוח, וכמו È בצרפתית המכונה "מבטא קהה", ומסתיים בE צר כמו É בצרפתית המכונה "מבטא חד". ולמרות שזה נשמע כעין י' אין דינו כעיצור לכל דבר.
ולשון המהר"ל מפראג בספר נר מצוה עמוד כב
כי באות הה"א של היכל שיש בה הצירי יש יו"ד נחה, והיא יו"ד נעלמת שנשמע בקריאת הצירי.