הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כללי ההכרעה במחלוקות בגמרא
עירובין מו ע"א-ע"ב
אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי יוחנן בן נורי.... .
מבנה הסוגיה:
1.
אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי:
רבי יהושע בן לוי [=ריב"ל] רבו של רבי יוחנן ותלמידו של רבי יהודה הנשיא, וכנראה שזוהי נקודת יסוד בסוגיה, לברר מהם כללי הפסיקה של רבי יהודה הנשיא, ובכמה מהם גם השתמש בקביעת ניסוח המשנה!
2.
הלכה כרבי יוחנן בן נורי.
במשנתנו רבי יוחנן בן נורי נחלק על חכמים.
3.
אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי: בפירוש שמיע לך, או מכללא שמיע לך?
רש"י מסכת עירובין דף מו עמוד א:
בפירוש שמיע לך - מר' יהושע בן לוי.
או מכללא - דשמיע לך מיניה מילתא אחריתי, ודייקת מינה דכר' יוחנן בן נורי סבירא ליה.
רבי זירא שאל את רבי יעקב בר אידי - שכנראה היה תלמידו של ריב"ל - האם שמע את דברי ריב"ל במפורש או שכך הבין מאחד הדינים שלו.
3.1
ויש לשאול: הרי כך ניתן לשאול על כל מימרא של אמורא שאומר בשם רבו! ומה המיוחד בסוגייתנו.
3.2
ובכלל, מדוע זה חשוב אם מוסר השמועה שמע מרבו באופן ישיר או באופן עקיף?
3.2.1
על השאלה האחרונה ניתן לענות: אם התלמיד הסיק את הדין רק "מכללא", הרי שניתן לערער על ההכרח שבמסקנתו.
3.3
ואולי מפני שבסוגייה מדובר בענייני פסיקה עקרוניים שיתבררו בסוגיה, ולכן לבירור הנ"ל יש משמעות.
3.4
ואולי מדובר בתלמיד לא מובהק של רבו, ולכן אולי יש חשש שדברי רוב משובשים!
4.
- אמר ליה: בפירוש שמיע לי.
רבי יעקב ענה ששמע במפורש מריב"ל את פסק ההלכה בסוגייתנו שהלכה כרבי יוחנן בו נורי.
5.
מאי כללא? -
הגמרא בודקת מהו הכלל שאמר ריב"ל שממנו יכול היה רבי יעקב ללמוד את הקביעה שהלכה במשנתנו כרבי יוחנן בן נורי.
רש"י מסכת עירובין דף מו עמוד א:
ומאי כללא - מאיזה כלל הוה סלקא דעתך מעיקרא דשמעת ליה לר' יהושע בן לוי, דנימא מילתא דנידוק לה מינה.
5.1
וקשה מאד: הרי רבי יעקב כבר ענה שריב"ל פסק במפורש שבסוגייתנו הלכה כרבי יוחנן בן נורי, ורבי יעקב לא הסיק את הכלל מתוך כלל/דין אחר של ריב"ל!
5.2
ואולי יש לומר שהגמרא ידעה ידיעה מוקדמת שיש בנושא עירוב כמה כללי פסיקה, ולכן היא רוצה לבדוק אותם.
5.3
בש"ס מוזכר [5 מופעים] הביטוי "מאי כללא" מיד אחרי השאלה: "בפירוש שמיע לך, או מכללא שמיע לך?". זאת אומרת, שהשואל ידע שיש כלל שהחכם אמר, ושממנו משמע הדין או הכלל הנאמר בסוגיה. ובכמה מקומות הגמרא מסיימת למסקנה "בפירוש שמיע לי". ואילו בסוגייתנו קודם ניתנה התשובה "בפירוש שמיע לי" ורק אחר כך נשאלה השאלה "מאי כללא". כנראה שבסוגייתנו ידוע לגמרא שיש כמה אפשרויות לכלל שממנו ניתן להסיק בסוגייתנו שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, ולכן השאלה "מאי כללא" נאמרה לפני העלאת כל האפשרויות השונות באופן מרוכז. וכנראה ששאלת "מאי כללא" שובצה כאן על ידי עורך הגמרא.
6.
דאמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כדברי המיקל בעירוב. –
הכלל שהגמרא מציעה - כללו של ריב"ל - היא "הלכה כדברי המיקל בעירוב", ודינו של רבי יוחנן בן נורי במשנתנו היא "קולא" ולכן הלכה כמותו, וממילא מתעוררת השאלה הבאה:
7.
ותרתי למה לי? –
זאת שאלה על ריב"ל עצמו: אם הוא קבע כלל עקרוני שהלכה כדברי המיקל בעירוב, מדוע הוא היה צריך לפסוק במפורש בסוגייתנו שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, הרי הוא מיקל ולכן יש לקבוע שהלכה כמותו?
8.
ויש לשאול: אולי ריב"ל אמר את הלכה כרבי יוחנן בן נורי באמת כתוצאה מהכלל הכללי שלו שהלכה כמיקל בעירוב?
אלא מוכח מכאן שפסיקות של אמוראים לא נאמרות באופן ספציפי אם ניתן ללמוד את הפסק הספציפי מכלל כללי אחר שאמר אותו חכם.
8.1
כמו כן לומדים מכאן שאין לומר שהחכם הפוסק רצה לומר שגם מי שלא מקבל את כללו הכללי הרי שיש לקבל את הפסק הספציפי שלו בגלל הפסק הענייני נקודתי.
והשאלה היא מדוע באמת נכונה המסקנה האחרונה.
9.
אמר רבי זירא: צריכי, דאי אשמעינן הלכה כרבי יוחנן בן נורי - הוה אמינא בין לקולא ובין לחומרא, קא משמע לן: הלכה כדברי המיקל בעירוב.
הגמרא מתחילה להסביר מדוע צריך היה ריב"ל לפסוק בסוגייתנו בפירוש שהלכה כרבי יוחנן בן נורי למרותשהיה יכול להסתפק בכלל הכללי.
ההכרעה הספציפית יתכן שהיא מקיפה יותר, מפני שכשפוסקים כחכם מסויים משתמע מכך שזהו פסק לכל דבריו בנושא המדובר - גם לקולא וגם לחומרא.
לכן ריב"ל מסתמך גם על הכלל הכללי שלו שדווקא נועד לצמצם את הכלל הספציפי ולומר שהלכה כרבי יוחנן בן נורי רק בדבריו לקולא.
9.1
שואלת הגמרא שאלה מתבקשת:
ולימא: הלכה כדברי המיקל בעירוב, הלכה כרבי יוחנן בן נורי למה לי? –
הרי הכלל המקיף למעשה קובע בבירור מתי הלכה כרבי יוחנן בן נורי, ומדוע נזקק ריב"ל להוסיף פסיקה כרבי יוחנן בן נורי באופן ספציפי-נקודתי, הרי דינו של רבי יוחנן בן נורי בסוגייתנו הוא "לקולא".
10.
עונה הגמרא:
איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי - יחיד במקום יחיד, ורבים במקום רבים. אבל יחיד במקום רבים - אימא לא.
עונה הגמרא [האם זהו "סתמא דגמרא"?]: הכלל של "הלכה כדברי המיקל בעירוב" אולי תקף רק כשלא מדובר שהמיקל הוא יחיד נגד רבים. ומכיון שבסוגייתנו אמנם מדובר ביחיד נגד רבים - ועל כן הלכה לא היתה צריכה להיפסק כרבי יוחנן בן נורי - לכן נזקק ריב"ל לפסוק בפירוש ובאופן ישיר בסוגייתנו שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, למרות שדעתו היא דעת יחיד נגד רבים ["חכמים"].
10.1
ואולי כוונת הגמרא לומר, שההכרעה בסוגייתנו, שהלכה כרבי יוחנן בן נורי מלמדת, שהכלל של הלכה כדברי המיקל בעירובין תקף גם אם המיקל הוא יחיד - רבי יוחנן בן נורי - נגד רבים כבסוגייתנו!
10.2
בכל מקרה ניתן ללמוד מכאן שהכלל היסודי והבסיסי והראשוני של כל מקרה של הכרעת הלכה הוא "יחיד ורבים הלכה כרבים".
11.
מעתה מתקיים דיון פנימי בגמרא האם הכלל שהלכה כרבים נקבע גם בדיני דרבנן [עירובין].
אמר ליה רבא לאביי: מכדי, עירובין דרבנן, מה לי יחיד במקום יחיד ומה לי יחיד במקום רבים? –
רבא - לכאורה - סובר שבדיני דרבנן לא תקף בהכרח הכלל של הלכה כרבים!
11.1
ומדוע באמת? אולי מפני שגם היחיד נאמן - בדיוק כמו ה"רבים" - לומר מה קבעו אותם "דרבנן" [וצריך יותר להרחיב בעניין זה]!
12.
מעניין שאביי לא משיב לרבא אלא תלמידו - רב פפא - משיב לו:
אמר ליה רב פפא לרבא: ובדרבנן לא שני לן בין יחיד במקום יחיד ליחיד במקום רבים? והתנן, רבי אלעזר אומר: כל אשה שעברו עליה שלש עונות - דייה שעתה. ותניא: מעשה ועשה רבי כרבי אלעזר. לאחר שנזכר אמר: כדי הוא רבי אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. מאי לאחר שנזכר? אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כרבי אלעזר אלא כרבנן - בשעת הדחק היכי עביד כוותיה? אלא: דלא איתמר הלכתא לא כרבי אלעזר ולא כרבנן, לאחר שנזכר - דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה, אמר: כדי הוא רבי אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.
רב פפא מוכיח מברייתא [הנושא קשור לסוגיה במסכת נידה דף ו עמוד ב], שגם בדין דרבנן [בעניין נידה] יש לפסוק כרבים נגד יחיד, אלא, שבשעת הדחק ובדיעבד ניתן לסמוך על היחיד [וזה דווקא בדין דרבנן?], או אולי משמע שם, שכל זה דווקא כשמדובר על רבי אלעזר. ויש גורסים "רבי אליעזר" ["מתיבתא", הערה כא].
13.
הגמרא מביאה הוכחה נוספת שגם בדיני דרבנן הכלל הוא שפוסקים כרבים נגד יחיד:
אמר רב משרשיא לרבא, ואמרי לה רב נחמן בר יצחק לרבא: ובדרבנן לא שני בין יחיד במקום יחיד, בין יחיד במקום רבים? והתניא: שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, רחוקה - אינה נוהגת אלא יום אחד. ואי זו היא קרובה ואיזו היא רחוקה? בתוך שלשים - קרובה, לאחר שלשים - רחוקה, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים.
ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין - הלכה כדברי המחמירין, המרובים. חוץ מזו, שאף על פי שרבי עקיבא מיקל וחכמים מחמירין - הלכה כדברי רבי עקיבא. וסבר לה כשמואל, דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל. באבילות הוא דאקילו בה רבנן, אבל בעלמא - אפילו בדרבנן שני בין יחיד במקום יחיד, בין יחיד במקום רבים.
בקטע הנ"ל מוכח שמלבד החריג של דיני אבלות הרי שהכלל הוא שיש לפסוק כרבים נגד יחיד - לחומרא! [כלל זה נאמר על ידי רבי יוחנן] והכלל שהלכה כדברי המיקל באבל [כלל של שמואל] גובר ["התנגשות" בין שני כללים] על הכלל שהלכה כרבים לחומרא.
13.1
באופן עקרוני יש לשאול: אם הלכה כרבים תקפה רק לחומרא, אם כן, כאשר היחיד יחמיר הלכה תהיה כדעתו, ואז יוצא שהכלל למעשה הוא "הלך אחר המחמיר" ואין קשר לכלל של רבים נגד יחיד!
אלא יש לומר: אם הרבים מחמירים אזי הלכה כמותם, ואם הם מקילים אין זה אומר שבהכרח הלכה תהיה כיחיד אלא תלוי בהכרעה של שיקול דעת של כל חכם.
14.
מכל הנ"ל יוצא שלהלכה הסופית הלכה כרבים נגד יחיד גם לקולא, וכנראה שכך סובר רב פפא בסוגייתנו.
עד כאן יוצא שלא כרבא שסובר שאין הלכה דווקא כרבים בדיני דרבנן.
15.
לפי רב פפא יוצא שאין הבדל בין מחלוקת בדאורייתא למחלוקת בדרבנן, ולכן יש להסביר מדוע ריב"ל פסק בפירוש ובאופן נקודתי בסוגייתנו שהלכה כרבי יוחנן בן נורי.
ורב פפא אמר: איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי - בעירובי חצירות, אבל בעירובי תחומין - אימא לא, צריכא.
רב פפא אומר שהפסיקה המפורשת כרבי יוחנן בן נורי במשנתנו נצרכה כדי ללמדנו, שהלכה כמיקל בעירוב גם בעירובי תחומין.
16.
ומנא תימרא דשני לן בין עירובי חצירות לעירובי תחומין - דתנן, אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים - בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות - מערבין בין לדעת ובין שלא לדעת, שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם אלא בפניו.
רב אשי אמר: איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי - בשיורי עירוב, אבל בתחילת עירוב - אימא לא.
ומנא תימרא דשני לן בין שיורי עירוב לתחילת עירוב - דתנן, אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים - בתחילת עירוב, אבל בשיורי עירוב - אפילו כל שהוא. ולא אמרו לערב חצירות אלא כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות.
17.
מסקנות עד כאן:
הכלל שהלכה בעירוב כמיקל – כלל כללי ומקיף - הוא הכלל העיקרי, והכלל הפרטי והנקודתי נועד כדי להדגיש שההלכה היא גם במקרה שהיתה סברא לומר שלא נכלל בכלל העיקרי והיסודי. ואולי צריך יותר להדגיש: הכלל הפרטי נקודתי מכניס את המקרה הנדון – למשל, שיטת רבי יוחנן בסוגייתנו - לתוך הכלל הכללי ולא מחריג אותו!
18.
וראוי להוסיף: פעמים רבות אנו מוצאים בראשונים שמביאים כמה סיבות לפסוק כחכם/דין מסויים בגמרא, ושם לא תמיד שואלים מדוע צריך כמה נימוקים שונים, מפני שייתכן שאותו פרשן ["ראשון" ובודאי אצל "אחרון"] מעוניין "לחזק" את פסיקתו, ואם מישהו יחלוק על יישומו של כלל מסויים לכן הוא מביא גם כלל אחר שלפיו יש לפסוק כפי שפסק.
19.
מכאן מביאה הגמרא כללי פסיקה שונים:
רבי יעקב ורבי זריקא אמרו:
ויש לשאול: מדוע כללי הפסיקה כל כך חשובים נמסרו דווקא על ידי אמוראים שדבריהם באופן כללי לא מרובים בש"ס!
רבי זריקא מוזכר בש"ס כ 20 פעמים. היה תלמידם של רב הונא, של רב יהודה ושל רבי יוחנן [דור שלישי]. היה גם תנא בשם זה.
כמו כן "רבי יעקב" היה אמורא בדור השלישי [תלמידם של רב יהודה ושל רבי יוחנן] אבל גם היה תנא בשם זה שהיה רבו של "רבי". [ראה באטלס עץ חיים"]
ונראה שכנראה הם אלה שמסרו את כללי הפסיקה מפי רבי יוחנן רבם!
20.
הלכה כרבי עקיבא מחבירו,
וכרבי יוסי מחבריו,
וכרבי מחבירו.
כאן מדובר על כללי פסיקה לגבי אישים מסויימים כשלא מוזכר שם החולק [אפשר לומר שמדובר על כלל פסיקתי "חצי" כללי]. לגבי רבי יוסי ישנו כלל מאד מקיף שהלכה כמותו אפילו נגד "חבריו". כלומר, הלכה כמותו גם נגד רבים.
20.1
ודנים הפרשנים האם הביטוי "מחבריו"[="רבים"] מתייחס גם לרבים שמוזכרים כ"חכמים", והאם הלכה כרבי יוסי גם נגד "סתם משנה". ראה על כך דינים ארוכים ב"יד מלאכי".
20.2
אולם יש גורסים בסוגייתנו גם אצל רבי יוסי "כרבי יוסי מחברו" – ראה "מתיבתא", הערה ט.
21.
כמו כן יש לשאול מה דינם של הכללים הנ"ל כשיתנגשו עם הכללים שדובר בהם לעיל, כמו הלכה בעירוב כמקל [וכן לגבי אבלות]
22.
למאי הלכתא? –
רבי אסי אמר: הלכה,
יש בפרשנים [רש"י ותוס'] פירושים שונים במונחים שבכללים לעיל בסעיף 20 [ראה ב"מתיבתא", הערה יב].
לפי רבי אסי הכללים הנ"ל הם ממש הלכה לפסיקה.
לפי תוס' כוונתו, כנ"ל ואי אפשר לעשות כלל כדעה השניה.
23.
ורבי חייא בר אבא אמר: מטין,
לפי דבריו כללים אלה הם ליחיד ולא לצורך הוראה לרבים. כלומר, לא ייכתבו בשולחן ערוך...
לפי תוס' כוונתו, כן מורים לציבור אבל אם עשה כחולק אין מבטלים מעשיו. מתאים להסבר שלכך מביאים בש"ס בדרך כלל גם את דעת חכם מסויים למרות שידוע שההלכה תהיה כמי שחולק עליו - על בסמך אחד מכללי ההלכה - גם כללי ההכרעה שבסעיף 20.
24.
ורבי יוסי ברבי חנינא אמר: נראין.
לפיו, הכוונה בכללי הפסיקה שבסעיף 20 היא, שגם ליחיד לא פוסקים כך לכתחילה אלא רק בדיעבד.
ולפי תוס' כוונתו, שפוסקים כך גם ליחיד ואין מוחין בידו אם בא לעשות כחולק.
25.
יוצא אפוא, שאולי - לא רק בכללים לעיל - בכל הוראה הלכתית יש לבדוק כל אחד מהמאפיינים הבאים: אם אומרם את ההלכה לציבור וגם ליחיד. אם יחיד מעוניין לעשות כדעת החולק האם מוחין בידו, ואם עשה בפועל כדעת החולק האם תופס או שמבטלים את מה שעשה.
26.
כלשון הזה אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן:
מחלוקת פרשנים: יש אומרים שכוונת הלשון שגם לגבי הכללים הבאים נחלקו האמוראים לעיל אם כללים אלה הם "הלכה" או "מטין" או "נראין". ויש שאינם גורסים את המילים "כלשון הזה", וממילא, יש כאן כמה כללים חדשים שהם כן מחייבים, דהיינו - כך בפשטות - הם "הלכה".
27.
רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה.
רבי יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי,
ואין צריך לומר רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי.
השתא במקום רבי יהודה - ליתא, במקום רבי יוסי מיבעיא?
המשפט האחרון לכאורה מיותר, ומה משמעות הביטוי "ליתא"?
ומה משמעות ה"קל וחומר"? ממנו ניתן להסיק שההכרעה כחכם מסויים איננה "קבלה" אלא שההלכה נקבעה כמותו מפני גדלותו וחכמתו ולכן יש לומר קל וחומר !!!
28.
אמר רב אסי: אף אני לומד
רבי יוסי ורבי שמעון - הלכה כרבי יוסי.
דאמר רבי אבא אמר רבי יוחנן: רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה. השתא במקום רבי יהודה ליתא, במקום רבי יוסי מיבעיא?
איבעיא להו: רבי מאיר ורבי שמעון מאי? - תיקו.
29.
דברי "מתיבתא", הערה יד:
"כתב הרא"ש [סימן ט] שאף על פי שרב חולק על רבי יוחנן ואינו סובר לכללים אלו, כמבואר בדברי הגמרא להלן [דף מז עמוד א] מכל מקום הלכה כדברי רבי יוחנן.
אמנם אין כללים אלו אמורים אלא באופן שלא נאמר במפורש לפסוק באופן אחר."
30.
ונראה לומר בהכרח שבכל דור כנראה קבעו כללי הכרעה שונים לפי המסתבר באותו דור [בימי התנאים / בימי האמוראים הראשונים וכו']. וכאן מתעורר קושי גדול: אם נקבע למשל שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה מדוע בדור אחר קבעו בכל זאת הלכה שלא כרבי יוסי? אלא יש לומר בפשטות שכל הכללים נקבעו מלכתחילה שיהיו תקפים רק בדרך כלל ועל פי רוב, ושיש לכל כלל גם חריגים... כמבואר בהמשך בדברי המאירי:
31.
המשך ציטוט שם ב"מתיבתא":
מתוך בית הבחירה למאירי מסכת עירובין דף מו עמוד ב
ויש כללים אחרים בענינים אלו כגון
יחיד ורבים הלכה כרבים
והלכה כסתם משנה
ומחלוקת דברייתא וסתם מתניתין שהלכה כסתם
ומחלוקת דמתניתין וסתם דברייתא אין הלכה כסתם
ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם
וסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם בחדא מסכתא ותלתא בבי כחדא מסכתא הוא כמו שבארנו בראשון של ע"ז
וכן לא נאמר סתם משנה אלא בשאין מחלוקת באותה משנה כלל כמו שביארנו בראשון של יום טוב ובפרק החולץ
וכן כל באמת הלכה היא
וכן הלכה כר' מאיר בגזרותיו
וכן אמרו סתם מתני' ר' מאיר סתם ברייתא ר' יהודה סתם ספרי ר' נחמיה סתם ספרא ר' שמעון וכלהו אליבא דר' עקיבא
ודברים אלו הרבה יוצאים מן הכלל בכמה מקומות והיכא דאיתמר איתמר ואין לסמוך על הכללים אלא בסתם ר"ל שלא נפסקה כדברי בעל מחלקתם וכן שאין הדבר תלוי במחלוקת אחד שמצד אותו המחלוקת יהא ראוי לפסוק כדברי האחר
וגדולי המפרשים כתבו בפרק כיצד משתתפין שלא נאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא במחלוקת תנאים, אבל במחלוקת אמוראים חוזר לכללו והוא ברב ושמואל כרב וברב ור' יוחנן כר' יוחנן וכרבים במקום יחיד
וכן נדון אחר שטת הסוגיא הא בדבר שאין בו אחד מכל אלו הפנים ויש בו מחלוקת שני אמוראים שלא נפסקה הלכה כאחד מהם הולכין בו אחר המיקל שהרי בכל שהוא מדרבנן כן:
32.
וראה עוד שם ב"מתיבתא", הערה יד, שמביא מהמאירי [ולא נמצא כאן] שאם נחלקו אמוראים במחלוקת תנאים, הרי, שפוסקים לפי כללי הפסיקה במחלוקת התנאים, ולא לפי כללי הפסיקה במחלוקת שבין האמוראים [כמו "הלכה כרב באיסורים"].
33.
המשך הגמרא:
אמר רב משרשיא: ליתנהו להני כללי.
מנא ליה לרב משרשיא הא? אילימא מהא דתנן, רבי שמעון אומר: למה הדבר דומה - לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית - היא מותרת עמהן, והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון. ומאן פליג עליה - רבי יהודה. והא אמרת: רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, אלא לאו שמע מינה: ליתנהו. –
רב משרשיא [היה תלמידו של אביי] טוען שהכללים הללו לא מחייבים, ומוכיח זאת מכך, ש"רב" פסק באחת המשניות שהלכה כרבי שמעון ובניגוד לכלל, שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון.
34.
ומאי קושיא? דילמא: היכא דאיתמר - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר. [היכא דאיתמר איתמר]
דוחה הגמרא: אמנם גם רב מסכים לכללים שלעיל, אבל מותר באופן חריג לפסוק נקודתית וספציפית בדין מסויים שלא לפי הכללים [כפי שסוכם לעיל במאירי]. [אמנם ראה ב"מתיבתא", הערה יח שבמקרה של הגמרא עכשיו אין באמת סתירה לכללים].
35.
אלא מהא, דתנן: עיר של יחיד ונעשית של רבים - מערבין את כולה, של רבים ונעשית של יחיד - אין מערבין את כולה, אלא אם כן עושה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה, שיש בה חמשים דיורין, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר:
והגמרא ממשיכה [ובדף הבא] להביא דוגמאות לחריגים מהכללים על מנת לסייע לדברי רב משרשיא, שהכללים בסוגיה אינם מקובלים על כל החכמים.
