חידוש הסמיכה
סנהדרין יג ע"ב
"ברם, זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל. - נשתכחו? נגרוסינהו! - אלא: בטלו דיני קנסות מישראל".
כתב הרמב"ם הלכות סנהדרין ד, יא:
"נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן, ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע".
הרמב"ם הקשה על שיטתו מדברי הגמרא שדיני קנסות עשויים להתבטל. ותירץ שאין כוונת הגמרא שיהיו בטלים לעד, אלא עד שתעלה ביד החכמים המשימה הבלתי אפשרית כמעט, שיסכימו כולם.
ומנין למד הרמב"ם דין זה?
על כך הוא ענה בפירושו למשנה במסכת סנהדרין פרק א משנה ג:
"ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו, הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה. לפי שאם לא תאמר כן לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם באמרו ואשיבה שופטיך כבראשונה".
כלומר שאם שופטי העתיד ידונו רק מדינא דמלכותא דמלכא משיחא, הם יוכלו לחדש רק דינים שיש בהם צורך לציבור ולמלכות, ולא דיני קנסות האמורים בתורה שמשלם בהם יותר ממה שהזיק. ואין בזה השבת שופטיך "כבראשונה".
הקשה הרדב"ז על הרמב"ם שם:
"ומי יתן ואדע, שהרי אליהו בא לפני המשיח כמבואר בכתובים ובדברי רז"ל והרי הוא סמוך ויסמוך אחרים לפני בוא המשיח".
התוספות יום טוב על המשנה שם תירץ שאכן מכח קושיה זו פיקפק הרמב"ם בסוף דבריו, וכתב 'והדבר צריך הכרע'. וזה לשונו:
"ויראה לי הטעם לפי שאפשר לדחות הראיה שכתב שהרי ייעד השם יתברך גם כן (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא, ולשתי הדעות שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים".
כוונתו, שהסתפקות הרמב"ם תלויה במחלוקת שהביא בהלכות מלכים יב, ב:
"יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לְיַשֵּׁר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים, ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו".
פירוש, הרמב"ם פתח בדעתו הוא. שלמרות שאמרו במועד קטן דף כו ע"א: "אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אליהו חי הוא"; ובויקרא רבה: (אמור פרשה כז, ד) "רבי יהודה אומר אם יאמר לך אדם שאילו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ היה חי וקיים עד עכשיו?! אמור לו כבר הוא, אליהו חי וקיים לעולם"; אין הדברים כפשוטם, ואליהו הנביא אינו כשאר בני אדם החיים. ומשום כך ביאר הרמב"ם, שדברי מלאכי (ג, כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, פירושם שישלח נביא אחר, כאליהו.
סייעתא לסברה זו, שאמרו בבראשית רבה (וילנא) פרשה לג, ג: "לסוף תלתין יומין אתא אליהו זכור לטוב בדמותיה דרבי חייה רובה אצל רבנו ויהב ידיה על שיניה ואסיתיה", ואם יכול אליהו בחיותו להדמות לאדם אחר, למה הוצרך להמלט על נפשו מאיזבל במדבר (מלכים יט), די היה לו להדמות לאדם אחר!
אך בסוף דבריו הביא הרמב"ם את דעת "יש מן החכמים" הסוברים שאליהו חי כפשוטו, והוא זה שיבשר את הגאולה, וכיון שיכול אליהו לסמוך ולהשיב 'שופטיך כבראשונה', נפלה הראיה לדין שניתן לחדש את הסמיכה ללא סָמוּך. וכדברי הרא"ש במסכת מועד קטן פרק ג: "וכן נראה לי שאין לעשות בנין בלא יסוד... ואם יש תירוץ לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין".
ואת הקושיה על כוחותיו של אליהו יתרצו, שכאשר עלה אליהו בסערה השמים, קיבל סגולות חדשות, כגון שיכול לעוף בארבע תעופות (ברכות דף ד ע"ב), ועם זאת עדיין דינו ככל חי.
מעתה קשה קושית הרמב"ם על דעה זו, למה אמרה הגמרא "בטלו דיני קנסות מישראל", והלא אליהו חי וקיים!
וי"ל שגם תירוצו של הרמב"ם תָּקֵף כאן, שסוף סוף, אין די בפתרון זה. שהרי קא חזינן שבושש אליהו מלבוא לחדש את הסמיכה. ולא יבוא להשיב לֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם הסמוכים, אלא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'.
ואפשר שאלו ואלו דברי אלהים חיים הן, ומה שכתב הרמב"ם "שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן", יתוקן בידי אליהו שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
אי נמי: (סנהדרין דף צז ע"ב) "הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן" – כהמן שאמר יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד, כלשון הרמב"ם. ומתוך כך יתקיים – לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים.
