הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "איפוך" 1; "שקיל וטרי אליביה"

עירובין  לז ע"א

תא שמע: האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס, רבי יוסי אומר: מחולל! - איפוך, אימא: רבי יוסי אומר לא חילל.
ומאי חזית דאפכת תרתי מקמי חדא? איפוך חדא מקמי תרתי! - הא ודאי איפכא תניא, דקתני סיפא: ומודה רבי יוסי באומר מעשר שיש לי בתוך ביתי יהא מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מן הכיס - שחילל. מדקאמר הכא שחילל - מכלל דהתם לא חילל. 

 

1.
למסקנה שיש "איפוך" יוצא שחכמים סוברים "מחולל" ורבי יוסי סובר "אינו מחולל". לפי זה יוצא שחכמים הם שסוברים "מחולל", זאת אומרת, ש"יש ברירה", ולכן כך פסק הרמב"ם:

2.
רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ד הלכה טו:

האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה על סלע שאפרוט מדינר זהב זה על פונדיון שאפרוט מסלע זה ה"ז חילל, וסלע שתעלה בידו או שיפרוט תהי מעשר.

ומקשים על כך הפרשנים: הרמב"ם פוסק לאור סוגייתנו המורחבת ולפי סוגיות אחרות בש"ס, שבדיני דאורייתא "אין ברירה", ובדיני דרבנן "יש ברירה", והקושי הוא, שהדין כאן ברמב"ם הוא מדאורייתא ומדוע פסק ש"יש ברירה"?

3.
להלן מקור שמיישב
דרך אמונה - ביאור ההלכה הלכות מעשר שני פרק ד הלכה טו:

* האומר מע"ש כו'. הקשו האחרונים דבסוגיא דעירובין ל"ז ב' מבואר דזה רק למ"ד יש ברירה
ולמאי דפסק רבנו בכ"ד דבדאורייתא אין ברירה איך פסק כאן דמחלל, ומה שתי' הכ"מ דרבנו מיירי בזה"ז כבר תמהו עליו רבים דבכ"מ מיירי רבנו בזמן הבית וכשמיירי בזה"ז כותב בהדיא ...

ובמרכה"מ כתב דרבנו פסק בתולה בדעת אחרים יש ברירה גם בדאורייתא וצ"ע דהא רבנו פסק בפי"א משמיטה ה"כ דהאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל דאין ברירה ושם דמיא לתולה בדעת אחרים דהא כשהאב מת לא התנה שיחלקו (עי' רש"י גיטין כ"ה טעם החילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים) ...
ואולי רבנו מפרש גם הגמ' דהכונה מכאן ולהבא אלא דסוגיא זו ס"ל דגם מכאן ולהבא לא מהני אם אין ברירה אבל רבנו פסק כסוגיא דב"ק ס"ט כל הנלקט מזה דס"ל שאם רוצה שיחול מכאן ולהבא מהני גם למ"ד אין ברירה (עי' חזו"א דמאי סי' ט' סק"י) ובזה יתיישב נמי הא דע"מ שירצה אבא דסוגיא דגיטין ס"ל ג"כ דגם מכאן...

הוא מיישב על סמך סוגיות נוספות בש"ס. וראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד שנז.

4.
ואולי אפשר לומר: מכיון שהגמרא אמרה "איפוך" כדי שדין החילול יהיה לשיטת חכמים [ולא רק כדי שרבי יוסי לא יסתור את דבריו - "אין ברירה"] הרי שסוגייתנו פוסקת נקודתית בלבד שכאן הלכה כחכמים למרות שמדובר בדין דאורייתא.

4.1
והחידוש הוא, שיש רשות לחכמים לקבוע דין שיש ברירה גם בדינים דאורייתא אבל לא באופן כללי וכעיקרון, אלא רק במקרים נקודתיים, מכיון שכך נתנה להם התורה רשות לקבוע את דרכי ההפרשה!

5.
לפי ההנחה לעיל מיושבים כמה תמיהות שיש על סוגייתנו.

5.1
אחת התמיהות שיש לכאורה בסוגיה היא, כיצד יתכן שסוגיתנו מרחיבה מאד את הדיון על שיטת רבי יהודה ורבי יוסי ועוד, והרי הכלל הוא, שהלכה כמי שהסוגיה דנה אודות שיטתו ["מדשקיל וטרי אליביה"]. ואמנם יתכן לומר, שכלל זה שהבאנו עתה חל רק כאשר הסוגיה דנה רק אליבא דשיטה אחת ויחידה [כנראה בגלל שהרחבת הדיון בוצעה על ידי "עורך הגמרא"], אבל כאן, שסוגייתנו דנה בהרחבה בכמה שיטות תנאים הרי שלא תקף כלל זה [כנראה בגלל שהדיון הורחב כבר בתקופת האמוראים ולא התכוונו לגלות לנו שבגלל שהם מרחיבים את הדיון הרי שכך הם מכריעים].