הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: מנא אמינא לה; דברי סופרים
עירובין לב ע"א
אמר רב נחמן: בשל תורה - אין חזקה שליח עושה שליחותו,
בשל סופרים - חזקה, שליח עושה שליחותו. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה - חזקה, שליח עושה שליחותו. אמר רב ששת: מנא אמינא לה - דתנן: משקרב העומר הותר החדש מיד, והרחוקים מותרים מחצות היום ואילך. והא חדש דאורייתא הוא, וקתני: הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך. לאו משום חזקה שליח עושה שליחותו? - ורב נחמן: התם כדקתני טעמא - לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו.
ואיכא דאמרי,
אמר רב נחמן: מנא אמינא לה - דקתני טעמא: לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו. בית דין הוא דלא מתעצלין בו - הא שליח מתעצל בו. - ורב ששת אמר לך: בית דין עד פלגיה דיומא, שליח - כולי יומא.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה - דתניא: האשה שיש עליה לידה או זיבה, מביאה מעות ונותנת בשופר, וטובלת ואוכלת בקדשים לערב. מאי טעמא - לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו? –
ורב נחמן - התם כדרב שמעיה. דאמר רב שמעיה: חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה - דתניא: האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי, ומעשרן ודאי. מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי, ומעשרן דמאי. במה דברים אמורים - בעם הארץ, אבל בחבר - אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במה דברים אמורים - בעם הארץ, אבל בחבר - אינו אוכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. אמר רבי: נראין דברי מדברי אבא, מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים, עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר נחשדו, ומר סבר לא נחשדו. אבל כולי עלמא - חזקה שליח עושה שליחותו. - ורב נחמן: התם כדרב חנינא חוזאה, דאמר רב חנינא חוזאה: חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו.
1.
רב נחמן ורב ששת מביאים - כל אחד מהם - ראיות לשיטתו.
2.
מדוע הגמרא מציינת שרב נחמן עצמו [וכן לגבי רב ששת] הביא לעצמו הראיה ומדוע, למשל, הגמרא לא אומרת "תניא כוותיה דרב נחמן", כמו שנפוץ מאד בש"ס?
כנראה שלאמוראים מסויימים זו היתה מעין "שיגרת לשון".
3.
אולם נראה לומר שביטוי זה נאמר באחד מהמצבים הבאים:
3.1
כשהברייתא לא היתה ידועה לרוב החכמים ולכן הש"ס עצמו לא הביא ממנה הוכחה לרב נחמן או לרב ששת.
3.2
כשמביא ממשנה בסדר טהרות [ והסיבה – כנ"ל].
3.3
כשמביא משנה או ברייתא - אולם הלימוד הוא מתוך דיוק שניתן בקלות לדחות אותו.
4.
מבנה הסוגיא:
אמר רב נחמן: בשל תורה - אין חזקה שליח עושה שליחותו,
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף לב עמוד א
בשל סופרים - חזקה, שליח עושה שליחותו.
ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה - חזקה, שליח עושה שליחותו.
מוזכרים כאן שני ביטויים: "בשל תורה" ו"בשל סופרים". בפשטות משמע שהביטויים זהים להבדל בין "דאורייתא" ל"דרבנן".
5.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, [דברי סופרים] טור צב:
"בשם דברי סופרים נקראו: א) דינים של תורה, אלא שלא נתבארו בפירוש בתורה שבכתב וראו פירושם מדברי הסופרים19; ב) דינים מדרבנן, כמו תקנות* וגזרות* שחידשו הסופרים. "
6.
לפי רב נחמן משמע בפשטות שבדיני דאורייתא מחמירים, ולכן, מכיון שלא ברור אם השליח עשה שליחותו הדין הוא שלא מתייחסים שבוודאות מילא את שליחותו ויש לנהוג כפי שנוהגים בדין ספיקא דאורייתא לחומרא. [כך משמע מרש"י במסכת חולין דף יב עמוד א – ראה כאן, ב"מתיבתא", הערה מה].
7.
אבל בדיני סופרים - אם הכוונה לדינים מדרבנן - מקילים בספק, ולכן קובע רב נחמן, שמניחים שהשליח מילא את שליחותו כפי מה שביקש ממנו המשלח. [כך נראה מהסבר ה"שיטה מקובצת", מסכת נזיר דף יב עמוד א, מובא בסוגייתנו ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רעט.]
8.
ולפי רב ששת משמע שאין הבדל בין "בשל תורה" ל"בשל סופרים", ובשניהם "שליח עושה שליחותו", ומדוע? הרי כללי הספיקות הם מוסכמים שבדאורייתא מחמירים ובדיני דרבנן מקלים!
9.
ניתן לומר, שהוא סובר - לפי כמה הסברים ב"ילקוט ביאורים", עמודים רעט-רפ - שמדובר בדיני "רוב".
10.
ויש עוד להעיר, שבידינו כלל, שהלכה בערוב להקל. הכוונה היא רק אם עשה עירוב ויש שאלה וספק אם העירוב נעשה כראוי אזי הולכין לקולא.
11.
ואולי יש לומר שהסבר המחלוקת הוא אחר: רב נחמן סובר שהשליח עצמו מקפיד למלא את שליחותו דווקא "בשל תורה" ואילו בשל סופרים הוא - השליח - לא מקפיד על כך, ורב ששת לא מבדיל ואומר ששליח תמיד מקבל עליו למלא את שליחותו במלואה גם "בשל סופרים".
12.
הרחבה: לפי ההסבר הראשון המחלוקת היא בדיני ספיקות, ולפי ההסבר השני המחלוקת היא בפסיכולוגיה התנהגותית של השליח!
12.1
ונראה שיש קשר הדוק בין השנים: ההתנהגות של השליח נובעת מהעקרון ההלכתי שהחכמים יקבעו במקרה הספציפי. אם מדובר "בשל תורה" יודע השליח שחכמים יחמירו, ולכן הוא עצמו יקפיד על ביצוע השליחות, וכן להיפך.
13.
המשך הגמרא:
אמר רב ששת: מנא אמינא לה - דתנן: משקרב העומר הותר החדש מיד, והרחוקים מותרים מחצות היום ואילך. והא חדש דאורייתא הוא, וקתני: הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך. לאו משום חזקה שליח עושה שליחותו? - ורב נחמן: התם כדקתני טעמא - לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו.
רב ששת מוכיח את שיטתו מדין העומר, שגם בדין דאורייתא יש חזקה על השליח שעשה שליחותו, ורב נחמן מבדיל בין שליח רגיל לבין בית דין שממלא שליחותו. מוכח מכאן שההסבר של רב נחמן הוא באופי ההתנהגות של השליח.
13.1
כפי שאמרנו כבר לעיל הביטוי "מנא אמינא לה" מתאים להוכחה שנלמדת מדיוק בדין המשנה/ברייתא ולא מדין מפורש.
14.
המשך הגמרא:
ואיכא דאמרי,
אמר רב נחמן: מנא אמינא לה - דקתני טעמא: לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו. בית דין הוא דלא מתעצלין בו - הא שליח מתעצל בו. - ורב ששת אמר לך: בית דין עד פלגיה דיומא, שליח - כולי יומא.
לפי ה"איכא דאמרי" רב נחמן מביא הוכחה לדבריו מהמשנה הקודמת ורב ששת דוחה.
15.
המשך הגמרא:
אמר רב ששת: מנא אמינא לה - דתניא: האשה שיש עליה לידה או זיבה, מביאה מעות ונותנת בשופר, וטובלת ואוכלת בקדשים לערב. מאי טעמא - לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו? –
ורב נחמן - התם כדרב שמעיה. דאמר רב שמעיה: חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר.
רב ששת מביא הוכחה לשיטתו ורב נחמן דוחה
16.
המשך הגמרא:
אמר רב ששת: מנא אמינא לה - דתניא: האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי, ומעשרן ודאי. מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי, ומעשרן דמאי. במה דברים אמורים - בעם הארץ, אבל בחבר - אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במה דברים אמורים - בעם הארץ, אבל בחבר - אינו אוכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. אמר רבי: נראין דברי מדברי אבא, מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים, עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר נחשדו, ומר סבר לא נחשדו. אבל כולי עלמא - חזקה שליח עושה שליחותו. - ורב נחמן: התם כדרב חנינא חוזאה, דאמר רב חנינא חוזאה: חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו.
רב ששת מביא הוכחה לשיטתו, ורב נחמן דוחה.
17.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ד הלכה ו:
האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ואם לא תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום, שאין אומרין באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא אחר תרם שלא ברשות.
משמע מהרמב"ם שפסק כרב נחמן שבדין דאורייתא לא אומרים חזקת שליח עושה שליחותו.
18.
בתוס' יש שתי דעות:
תוספות מסכת עירובין דף לב עמוד א:
רב ששת אמר חזקה שליח עושה שליחותו - הרב רבינו שמשון מפולירר"א פוסק כרב ששת דבה"ג פוסק דהלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי
יש כלל שבמחלוקת בין רב ששת ורב נחמן [ויש אומרים אף כשלא חלקו ביניהם] שהלכה כרב נחמן "בדיני" [ממונות ובין אדם לחברו] וכרב ששת באיסורים [בעיקר בדינים שבין אדם למקום]. על הכלל הזה ראה אצל "רבנן סבוראי" לרב זיני, מעמוד 301 ואילך. ושם דן מי קבע את הכלל הזה והאם כבר נקבע בתקופת האמוראים.
19.
המשך דברי תוס':
ולר"ת נראה דהכא הלכה כרב נחמן דבפ' התקבל (גיטין דף סד.) אמר בעל אמר לגירושין ושליש אמר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד אין דבר שבערוה פחות משנים ופריך מהא דאמר האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם אלמא חזקה שליח עושה שליחותו ומשני ה"מ לחומרא אבל לקולא לא
ובפ"ק דחולין דף יב.) נמי מסיק לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו והאומר לשלוחו צא ותרום לי והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום דילמא איניש אחרינא שמע ותרם ואף על גב דהתם רב נחמן קאמר לה מ"מ סליק הש"ס התם הכי וההוא דבעא מיניה קיבלה
ועוד דרב שמעיה דבסמוך סבר נמי כרב נחמן דלרב ששת לא היה צריך לחזקת כהנים
הוא מנסה להוכיח שהלכה כרב נחמן גם בגלל שכך משמע, שרב שמעיה סובר כמותו - בסוגיה דומה בחולין דף יב.
20.
המשך דברי תוס':
ואומר ר"י דמכל זה אין ראיה דרב ששת נמי לית ליה חזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו ולכך בגט אין השליח חושש ליתן גט וההיא דחולין נמי אינו חושש לשחוט ולתרום שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום ולא אסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום ודרב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמר כדי ליתן טעם למה סומכין על הכהנים אלא ליישב דברי רב דאמר בפ' האשה (יבמות דף צ:) אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף על גב דמקוה לפנינו דילמא פשע ולא טביל אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים ואף על גב דהוי נמי מחוסר מעשה דליכא למיחש דילמא פשע כדרב שמעיה והתם נמי מייתי לה.
בסך הכל התוס' דן בכמה סוגיות בש"ס. הנקודה המעיניינת שהוא מביא, ששיטת רב ששת שיש חזקה ששליח עושה שליחותו גם בדיני דאורייתא זה רק כשהמשלח יעבור עבירה אם השליח לא יעשה שליחותו.
21.
ונראה להוסיף: מי שפוסק כרב נחמן אולי ההוכחה מסוגייתנו היא מכך, שבתחילת הסוגיה הגמרא הביאה גירסא של "איכא דאמרי", שבה רב נחמן הביא הוכחה לשיטתו ורב ששת דוחה אותה. ויתכן ששיטה זו פוסקת תמיד כלשון של "איכא דאמרי", כי יתכן שזהו ניסוחו של "עורך הגמרא" שפוסק לפי גירסא זו, וכן הוא פוסק לפי הדעה הראשונה שמנסחת את הפתיחה להבאת הסיוע לדבריו בלשון של "מנא אמינא לה".
21.1
ואולי לשיטת הפוסקים כרב ששת נאמר שרוב ההוכחות בסוגיה נפתחו בהוכחות לדברי רב ששת ולמרות שרב נחמן דחאם, נוכל לומר שהדחיות הינן דחוקים...
